צלי אש ומצות על מרורים. בפ׳ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש״ה מצוה בכריכה כדאי׳ בפסחים דקט״ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא״כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג״כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי׳ שם. יכול יהא כורכן בב״א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת״ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו׳ וכמבואר בפי׳ רשב״ם בד״ה ואכלהו כל אחד בפ״ע כו׳ דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל אלא שהרשב״ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצות] ואע״ג דהג׳ מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ״ע ומצה בפ״ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות. היינו משו׳ דמשנתנו ס״ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ״מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי׳ התם אר״י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש״כ הרשב״ם בד״ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ״מ כתיב ומצות. ובפ״ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שמור את חודש האביב. דבמצות ספור י״מ יש נפקותא בין זמן שבהמ״ק קיים לבזה״ז. דבזמן שבהמ״ק היה קיים הי׳ מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח שכ״ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא״כ בזה״ז מצות הספור בענין חפזון שע״ז מורה מצות אכילת מצה. ע״ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו׳ ושמה נתבאר בעזרו ית׳ טעמו ש״ד. והנה בפסח מצרים הי׳ התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש״ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש״ה כתיבי כל א׳ בפ״ע. :
יאכלהו. זה הלשון משמעו שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר. כדאיתא בתמורה דכ״ג על הא דכתיב במנחה יאכלוה שלא יאכל עמה חולין ותרומה. ה״נ משמעו שלא יאכלו יותר וכדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והכי תניא במכילתא יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. פי׳ דיאכלוהו משמע שאך הוא יהא נאכל בסוף שבעו ולא יאכל יותר: