המול לו כל זכר. התוס׳ ביבמות דמ״ח א׳ ד״ה אלא נדחקו לפרש דמיירי בבנים שנולדו בקדושה דאי נולדו בגיותו הא אינן בניו כלל. ומש״ה נתקשו בכתובות די״ג מנלן דאפשר לגייר קטן ע״ד ב״ד. אבל לפי הפשט מיירי שנולדו כבר והכי פרש״י ביבמות שם דבן קטן אביו מטבילו בע״כ. ומזה באמת למדנו דב״ד יכולין לגייר קטן בע״כ. וע׳ בס׳ ויקרא כ״ה מ״ה דמש״ה כתיב וגם מבני התושבים ולא מבני הגרים והכי מוכח בסנהדרין ר״פ בן סורר כמש״כ התוס׳ שם:
ואז יקרב לעשותו. יקרב מיותר. ואז יעשה מיבעי. לרמז על הא דאי׳ בפסחים דצ״א ב׳ אין עושין חבורה שכולם גרים כו׳ מש״ה כתיב יקרב פי׳ לחבורה אחרת:
וכל ערל וגו׳. פרש״י להביא את שמתו אחיו מ״מ. שאינו נלמד מבן נכר. וזהו לשיטתו ר״פ הערל וכמה ראשונים. אבל דעת ר״ת ז״ל בחגיגה ד״ה והכי דעת השאלתות דר״א סי׳ י׳. דמתו אחיו מ״מ כשר לפסח ולתרומה וכמהול הוא לכל דבר. והא דתניא במכילתא והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני שיהא כשר ת״ל כל ערל וגו׳. אינו מדבר בערל שמתו אחיו מ״מ. שהוא אסור למול. אלא באינו מל מחמת צער הכאב. וכ״כ הגאון ש״א סי׳ נ״א. וע׳ מש״כ בהע״ש שם אות ב׳. והנה בגמ׳ פסחים ד״ס אי׳ כל ערל כולה ערלה פוסלת את הפסח ולא מקצת ערלה. ולכאורה תמוה זה הדרש שהרי באכילה מיירי ולא בעשיה. אבל חז״ל דייקי שפיר מדלא כתיב אזהרה זו לעיל גבי כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו. ולמאי אסמיך קרא דכל ערל וגו׳ גבי ואז יקרב לעשותו. אלא כדי לדרוש לענין עשיה ג״כ. ושתים זו שמענו מאזהרה זו: