כי ישאלך וגו׳ פ׳ זו נפלאה. גם השאלה גם התשובה. מה זו שאלה מה העדת וגו׳ וכי לנו לדעת טעם על המצות מדוע צוה הקב״ה כך. וכמו שא״א לשאול על פועל ידו ית׳ למאי ברא כן. ככה א״א לחקור על תכונת המצות. ומה חכמה יש בשאלה זו שכנו חז״ל בשם שאלת חכם. ואם היא באמת שאלה מה זו תשובה וכי בשביל שהקב״ה פדה אותנו מבית עבדים צוה לעשות ענינים מבלי טעם ודעת. וגם ניתוח הפסוקים אינו מובן שהמקרא דייק ביד חזקה לא כמו שאנו מוסיפים בהגדה גם בזרוע נטויה. וגם דייק לעשות את כל החקים האלה פרט ביחוד חקים. והלא שאל על שלשה דברים. ולהלן סיים לעשות את כל המצוה הזאת. הנה בא בלשון אחר. אבל הענין דלא בא השאלה והחקירה על גוף המצות ח״ו כ״א על שני דברים שמצינו כמו כן במשנה ובגמרא השאלה והתשובה. וכ״ז מבואר בפ׳ זו. חדא תנן במשנה דמכות רחב״ע א׳ רצה הקב״ה לזכות א״י לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ואין הפי׳ הרבה להם שמשום הכי נתן תרי״ג מצות ח״ו. דודאי כל מצוה בפ״ע יש לה יסוד נאמן בפ״ע ושהיא מוכרחת לקיום העולם ולא רק למען לזכות את ישראל נברא מצוה זו. אלא כלפי דתנן שם במכות ר״ש בר רבי א׳ הה״א רק חזק לבלתי אכול הדם ומה אם הדם שנפשו ש״א קצה ממנו כו׳ בא ראב״ע ונתן ישוב על הרבה אזהרות שבא בדם. ואע״ג שיש דרש בכריתות בזה מכ״מ לפי פשט המקרא באין להזהיר כמה לאוין בדם. ואינו מצוה חדשה רק רבוי תורה. ורק לזכות את ישראל שהיושב ולא אכל הדם מקבל שכר כעושה מצוה. ועתה יהא מקבל שכר כאלו עושה הרבה מצות כפי רבוי אזהרות. ובזה מיושב כמה מ״ע שנשנו עד שאמרו חז״ל כל המקיים מצות תפלין ה״ז שמנה מ״ע ברכת כהנים שלשה מ״ע וכן הרבה. וכ״ז אינו אלא להאדיר שכר של המצוה במה שהוכפלה ונשנה ונשתלש וזה הדרוש מבואר ברבה ר״פ בהעלתך דמצות נרות נאמר כ״פ זה שאה״כ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. עוד יש לחקור על כמה מצות שנכתב גם ההכנה בתורה כמו בציצית וסוכה ועוד הרבה. וכבר ביארנו לעיל בפ׳ שמור אם יום השבת דהכנה הכתובה בתורה נחשבת למצוה ג״כ עד שמצוה בו יותר מבשלוחו. וע״ע בהע״ש סי׳ קס״ט והרי אם עשה סוכה ולא ישב לא עשם כלום. ולהיפך ישב בסוכת חבירו יצא ידי מצוה. וא״כ מצד שרש המצוה אין ענין אלא הישיבה. ולמאי הרבה הקב״ה מצות הכנה ע״ז שייך ג״כ הישוב רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם מצות. וע׳ ס׳ שמות י״ב כ״ח. וכיב״ז שנינו במכילתא לענין טף למה באין בשעת הקהל משום ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳. פי׳ דכיון דלא זהו התכלית של הקהל רק לשמוע ולהבין ולא בא הטף אלא להרבות הטורח והעסק במצות הקהל משום ה׳ חפץ למען צדקו. ונמצא פי׳ הרבה להם תורה היינו כפל המצות. ומצות היינו הכנות. שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה. היינו בכמות. במה שהוסיף לגוף המצוה הכנה רבה. ויאדיר. זה גוף המצוה שהוכפלה למען יהא שכרה גבוה. עוד בא בתלמוד ביצה דכ״ה ב׳ תנא משמי׳ דר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזים ופרש״י וניתנה להם תורה שיעסקו בו והיא מתשת כוחם ומכנעת לבם. מעתה מבואר הפרשה ושאלת החכם על שני דברים. מה העדות רבוי תורה שבכתב במקום שאין צורך כמו כפילות המצות והכנות. והחקים והמשפטים היינו י״ג מדות שהתורה נדרשת והחקירות ועסק התורה שלכאורה אין הצורך אלא לפי צורך ההוראה למעשה אבל הקב״ה צוה לעסוק אפילו בלעדי צורך הוראה. ואמר אתכם כבר ביארנו בס׳ במדבר ל״א כ״א עה״פ זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה שהוא ד״א לומר לרבו דכח התורה ניתן לרב וממנו בא להתקבל ולא דמי להעבודה שהוא המעשה שכל ישראל שוין בדבר ומי שאומר מה העבודה הזאת לכם אינו אלא רשע: