והיה כי יביאך וגו׳. ענין פ׳ זו צריך ביאור מה בא להוסיף חדשות. זולת מקרא השמר לך פן תשכח וגו׳ שלדעת הסמ״ג הוא ל״ת וג״כ אינו מובן כ״כ שכחה זו מה היא. ומקרא את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ כפול להלן י׳ כ׳. אלא דשם כתוב ובו תדבק וכאן חסר ולא דבר ריק הוא. ומקרא לא תלכון אחרי אלהים אחרים. כבר נאמר ונשנה ולמאי דייק המקרא מאלהי העמים אשר סביבותיכם מה נ״מ איזה ע״ז. והלא כל ע״ז אסור. אבל ענין פ׳ זו מבואר עפ״י סוגיא בחולין די״ז דפשוט שם בפי׳ דקרא ובתים מלאים כל טוב וגו׳ אפילו כתלי דחזירי ואיכא תרי לישני אי רק במלחמת א״י. וזהו ישוב השני שם שלא הותר אלא דידהו והיא הוראת שעה. ולל״ק שם הותר אפילו דישראל ומטעם מלחמה שהוא עת הסכנה וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים חלוצי צבא משנכנסו בגבול הגוים וישבו בהם מותר לאכול נו״ט ובשר חזיר וכי״ב אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים האסורים וכן שותה יי״נ. ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב אפילו ערפי דחזירים וכי״ב. ומה שהקשה הרמב״ן ע״ז שכתב הרמב״ם דה״ה יי״נ יישבנו בהע״ש סימן קס״ב שאין כוונת הרמב״ם שניסך ממש לע״ז שהוא תקרובת ואסור בהנאה אלא ששכשכו לע״ז ומה״ת אסור באכילה לחוד ובשעת מלחמה שרי והוא נכלל במקרא ובורות חצובים וגו׳ והיו רגילים לשכשך לע״ז. ומה שהקשה הרמב״ן עוד דזה אינו אלא בכניסה לארץ הכי ודאי הוא לל״ב שלא הותר אלא שללם וחידוש הוא. אבל לל״ק דאפילו דישראל שרי מבואר שהוא משום פקו״נ שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכ״נ. מעתה באה פ׳ זו להתיר את האסור בשעת מלחמה. וע״ז הזהירה ביותר על שארי דברים. משום דטבע מאכלות אסורות לטמטם את הלב כדאי׳ ספ״ג דיומא עה״פ ונטמתם בם אפילו טבל ושארי מ״א מזיק להנפש ופוגמה יותר משארי עבירות כמש״כ התוספות חולין ד״ה ב׳ דמש״ה נשתנה מאכל איסור שאין הקדוש ברוך הוא מביא לצדיקים להכשל באלו . מש״ה הוסיף המקום להיות נזהר בכמה דברים כמו שיבואר. וע׳ בראשית כ״ט א׳: