את הדברים האלה וגו׳ בהר. כ״ז נראה מיותר וכן הא דמסיים ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. וזה היה מעשה אחר ארבעים יום ולא באותו יום שמדבר בו עוד כמבואר במקראות אותה פרשה. אלא בשביל שאמר משה לפני הדברות הללו שהוא הגיד את דבר ה׳. וביארנו שלשון דברות השניות הללו לא שמעו בעצמם אלא משה שמע מה שאין האוזן יכול לשמוע שני דברות כאחד. והוא הגיד לישראל. מש״ה הוסיף לבאר. שלא יאמרו ישראל שזה הלשון השני היה דבור בפ״ע כמו שאר דברות התורה ולא בדבור אחד נאמרו זכור ושמור. מש״ה פירש דלא כן הוא אלא כ״ז דבר ה׳ בהר מתוך האש הענן והערפל כמו דברות הראשונות:
ולא יסף. לא היה בזה קול אחר כ״א באותו מעמד. והוכיח שכן הוא שהרי ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. דזה ברור דבלוחות אחרונות היה כתוב לשון דברות השניות כדמוכח בב״ק דנ״ה ח׳ מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות כתיב בהם טוב הואיל וסופן להשתבר. הרי דבלוחות האחרונות שלא נשתברו כתיב בהם באמת טוב. וכ״כ בפרש״י סנהדרין דנ״ו ב׳ בד״ה כאשר צוך. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ״ל. וכ״כ הראב״ע בס׳ שמות ר״פ פסל לך בשם גאון. והיינו דמצלינן בשחרית של ש״ק ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. וזה אינו אלא דברות אחרונות דכתיב לשון שמור וע״ע להלן י׳ ד׳ הוכחה לזה מדיוק לשון המקרא ומזה הביא משה ראיה שהן הדברים ששמעו קול הברה באותו מעמד ולא ידעו מה עד שפירש אח״כ משה. ומזה הגיע לדרוש שהחל משה שמחמת שיראתם מפני האש לא זכיתם לשמוע אלו הדברים כמני וכמש״כ במקרא ה׳ מה שהוציא מזה דבר תוכחה: