רק השמר לך. הוא הגוף. כמבואר בב״ק פ׳ החובל ושבועות ספ״ד ע״ז הכתוב:
ושמור נפשך. הוא הנפש. (ובשאלתות פ׳ בלק אי׳ להיפך דהמקלל עצמו אסור מושמור נפשך. וא״כ להיפך השמר לך. הנשמה. ושמור נפשך נפש החיוני):
פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ע״י עסק פלפולה ש״ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח״ו. וכדאי׳ בנדרים דנ״ה עה״פ ומנחליאל במות ומבמות הגיא וגו׳ כיון שנחלו אל עולה לגדולה. ואם הגביה עצמו הקב״ה משפילו. וביארנו שם בפ׳ חקת. דירידה של ת״ח כשיורד עפ״י מדותיו ח״ו גדול מאד ממי שהוא שפל אנשים ולא הי׳ מעולם בן תורה. ומתבזה כ״כ כמו פשוטי הערך וזהו שפלות הנפש. וגם שוקפין אותו בקרקע כמבואר שם. וזהו אבדת הגוף. כ״ז מגיע למי שהוא ת״ח ואין בו יראת שמים. והנה הקב״ה רצה להשריש בשעת מ״ת יראת ה׳ בלב ישראל ע״כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה׳. ע״ז הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה ש״ת גורם חלילה לשכח את הדברים אשר ראו עיניך. היינו שראו דבר ה׳ עשרת הדברים יוצאות באמצעות ניצוצות אש ולפידים כמו שיבא במקרא י״ב:
ופן יסורו מלבבך. הוא ג״כ שכחה כדתנן באבות פ״ג מ״ה כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מעלה עליו כאלו מתחייב בנפשו שנא׳ רק השמר לך וגו׳. יכול אפי׳ תקפה עליו משנתו ת״ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שיסירם מלבו וא״כ שתי אזהרות הללו הוא על המראה והפחד שהי׳ באותה שעה ועל הדברים עצמן:
והודעתם לבניך ולבני בניך. עוד הוא מ״ע ללמד לבניו אותם הדברים. והא שלמדנו מכאן דמ״ע ללמד לבנים ממש. ולא נתפרש לבניך המה תלמידים וכמש״כ הרמב״ם ריש הל׳ ת״ת המקרא ושננתם לבניך. היינו משום דכתיב ולבני בניך ואי מיירי בתלמידים הלא הכל בכלל תלמידים. אלא פי׳ בנים ובני בנים כמשמעו. והא שלמדנו מהאי קרא מקרא כולה ואע״ג שלא מיירי אלא בעשרת הדברים הוא מצד הסברא שהרי הכל הוא דבר ה׳. ולולי יראת העם מהאש הגדולה שלא ימותו היו שומעים כל דבר ה׳. כמו משה רבינו: