האומר וגו׳. עתה מבאר כי יצא מלוי דרך החסידות השני. שהוא במעשה המצות. וגם זה נתבאר במכילתא פי׳ ולשומרי מצותיו בשני אופנים. הא׳ לעשות בהפלגה מטבע האדם. והשני שמשתדל לזכות את הרבים וכדאי׳ ביומא דפ״ז א׳ שע״ז האופן כתיב לא תתן חסידך וגו׳ ואמר משה כאן דגם שני האופנים של חסידות מושרשים בזה השבט. הא׳ האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. והנה בגמ׳ יומא דס״ו פירשו זה המקרא על כלל שבט לוי בשעת העגל ואביו היינו אבי אמו כו׳. אמנם יש לדקדק הרי לא נזכר שם כי אם איש בבנו ובאחיו. ולא אמר באביו ובאמו. וי״ל דלפי דקיי״ל בסנהדרין דפ״ה שאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו. והיינו משום שאפשר באחר. וה״נ משום כבוד אם לא היה ראוי להרוג בעצמו את אביה. ופי׳ לא ראיתיו. שלא השגיח להצילו ומסרו לחבירו להרגו. אבל לפי הפשט קאי על בני קרח שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם שהיא היתה עיקר במחלוקת כמבואר ברבה פ׳ קרח ע״פ מקרא באיוב. והמה בניו החסידים נתגברו כ״כ על טבע דעת אנושי וסרו מאחריהם. וכתיב לא ראיתיו בלשון יחיד. דמשמעות ראיה כאן. הוא קבלת דעתו כמו ראה אני את דברי אדמון. ולא היה רבותא שלא קבלו דעת אמם. אלא על שלא ראו דעת אביהם שהיה אדם גדול ג״כ ונוח היה להמשיך אחר דעתו רב אנשים. והמה בניו לא נמשכו אחריו:
ואת אחיו לא הכיר. זה קאי על כל השבט במעשה העגל. שהיה עסק העברה משער לשער במחנה בקנאה לה׳ כ״כ עד ששכחו כל אשר להם וקורבת אחוה כמו שביארנו באותו מעשה שלא היה אפשר להגיע לאותו מעשה הנפלא אם לא בזה האופן:
כי שמרו אמרתך. הן בני קרח הן כלל בני לוי בזה שנהגו בעצמן הפקירות לצאת מטבע אנושי. על מה היה כך לא בשביל שטבעם היה כך להיות רחוק מהורים ומאחוה חלילה. אלא משום כי שמרו אמרתך. בגדולת אהרן ובניו או במאמר ה׳ עברו ושובו משער וגו׳. זה לבד הוציאם למעלה מטבע אנושי. כמבואר בס׳ שמות:
ובריתך ינצורו. זה האופן השני של שומרי מצותיו דמבואר שם ע״פ מכילתא היינו המקיימים אמונת ה׳ ובריתו לרבים. ואם שלא הגיע עד כה כ״ז שהיה משה קיים ולא בא מעשה לידם. אבל ידע משה בנבואה אשר המה בריתך ינצורו לעתיד שע״י שבט לוי יתחזק בכמה דורות ברית הקב״ה לישראל:
ואוריך. היינו שיהא אור תורת אמת. מכשרתם לזה החסידות שיראו לכוין הדרך הישר. ולא יהא בא לעשות מעשהו זר מעשהו שלא ע״פ ד״ת. והרי לוי ופינחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע״ז. והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות. ולוי גער בו אביו. וכיוצא בזה הרבה ומש״ה שנינו במס׳ אבות ולא ע״ה חסיד. שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים :