וללוי אמר. עתה החל לברך השבטים שעיקר סגולתם שיתנהגו ע״י מדת תפארת שהוא למעלה מן הטבע. והיא מדברו השניה של הקב״ה. וראשית מדה זו היה שבט לוי במדבר ולדורות. ואמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. היא ברכה ללוי תומיך ואוריך. באשר שיבואר בסמוך שיש שני אופני חסידות. אחד נדרש לתמימות יתירה. ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוין להאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. ע״כ בירך את השבט שיהי׳ הקב״ה לעזר למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך לתמימות. ויהי כן להאיר הדרך למי מהם שילך בחסידות באופן הנצרך להאיר לו. ואמר לאיש חסידך לשון רבים כמו בשר חסידך. ולא אמר לאיש חסידך בשו״א. כמו לא תתן חסידך לראות שחת. אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה. ע״כ אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות וא״כ הוא איש חסידך. אבי של החסידים. וביאר שני אופני החסידות. כי דרך החסידות וגדרה (אינו כמו שגדר במס״י שהוא דקדוק במצות יותר מדי. וזה אינו אלא ענף הבא מגדר החסידות אבל עיקרו) הוא להתהלך עם קונו למעלה מטבע אנושי. וכמו מה שנקרא בין אדם לחבירו איש חסדו. שמשמעו שעושה עמו טובה מופלגת ממנהג אנשים. כך משמעות חסיד בין אדם לשמים הוא בהפלגה על טבע האנושי. וזה הוא בשני אופנים. א׳ נכלל בעשרת הדברות ולעיל ט׳ בשם אוהביו. וב׳ נכלל שם בשם שומרי מצותיו. ומפרש כאן דשניהם היה בשבט לוי. הא׳ להצדיק פעולת ה׳ עמו ולברך אותו באהבה אפי׳ על הרעה שרואה שמגיע אליו כמעשה הרשעים ואינו מוצא בעצמו על מה הגיע לכך. מכ״מ הולך בתומו עם ה׳ להתדבק באהבת ה׳ ולברכו. וע״ז מצלינן ובלשון חסידים תתרומם. לברך על הרעה בקבלת אהבה כשם שמברך על הטובה. ואע״ג שכן הוא חובה כדאי׳ בפ׳ הרואה על הא דתנן חייב אדם לברך על הרעה וכו׳ וצריך לקבלונהי בשמחה. מכ״מ אינו טבע אנושי. ומי שמקיים זה הדבר בשלמות נקרא חסיד. ואמר דמלוי יצא אהרן הכהן הראש:
אשר נסיתו במסה. הראשונים ז״ל וכן ת״א ביאורו מלשון נסיונות. ואין משמעות מסה בכך. אם לא שנימא דמ׳ של מסה הוא מ׳ השימוש כמו משכן. והנון חסר. ונשלם במה שהסמך דגוש. והרמב״ן פי׳ במקום מסה ומריבה. וא״כ היה ראוי להיות במסה הב׳ בפתח כמו לעיל ו׳ ט״ז כאשר נסיתם במסה. והנראה שהוא מלשון המסות. דשרשו הוא כמסוס נוסס. שממסה את הגוף כמש״כ בס׳ שמות א׳ י״א ובס׳ הלז ד׳ ל״ד. והכונה כאן במיתת נדב ואביהו. שאלו מתו והיו להם בנים. אע״ג שמכ״מ היה נחשב לצרה גדולה מיתת שני בנים כמוהם על פני אביהם. מכ״מ היה מקום להתנחם שהרי תחתם יקומו בניהם ולא הלכו תמס. אבל כאשר מתו בלי בנים הרי נמסו לגמרי. ומכ״מ לא עזב אהרן את דביקותיו ואהבת ה׳ באותה שעה עד שנדבר עמו ה׳ פ׳ יין ושכר. ועוד נתנסה. תריבהו על מי מריבה. דצרת מיתת נו״א עכ״פ הבין אהרן שהקב״ה רב עמו על דבר העגל כמו שביארנו שם עה״פ וידום אהרן. אבל גזרה שנגזרה על אהרן במי מריבה. אע״ג שבעצם הדבר אין זה צרה גדולה. שהרי מת בן מאה ושלש ועשרים שנה. ועולמו ראה בעיניו בכבוד והדרת זקנים מה שאין למעלה הימנה. אבל הריב שרב עמו ה׳ ואמר שהוא מת על זה החטא והוא יודע בעצמו שלא היה לפניו עצה לדבר אל הסלע. אחר שמשה נתבלבל ונסתם מקורו ואין לו לפתוח פה במקום משה. מכ״מ רב עמו ה׳. והוא לא הרהר אחר זה. כמש״כ בס׳ במדבר כ׳ כ״ז שעלה על ההר ברצון. והבין כי כך רצון ה׳ מאיזה כונה פנימית. ואין לנו להרהר אחריו ית׳. והריב אינו אלא עלילה ותסקופי דברים. והנה לזה החסידות נדרש מדת התמימות בהפלגה. להחליט כי אין לנו שום רצון כי אם רצונו ית׳. ואין לנו לחקור ולבקש דעת על מה הוא רוצה כך. והקב״ה ית׳ יודע תכלית זה הענין. ע״ז ברך משה שיהא הקב״ה מסייע להבא להחזיק במדה גבוהה זו לדורות. ויהי זכות אהרן החסיד עומד לזרעו: