לבנימן אמר. טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון כאשר יבואר. ע״כ סמך ברכת שבטו לשבט לוי. והיינו שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו והחל לפני הקינה ללמד את בני יהודה קשת. הנה היא כתובה ע״ס הישר. ולא היה אותה שעה ראוי לאזהרת מלך מה שנוגע לעניני מדינה. אלא היא מכלל הקינה שבעת מלוך שאול היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן ולא היה נצרך ללמד בני יהודה קשת. והיינו משום דזכות שאול היה אז. אבל היום ההכרח ללמד בני יהודה קשת. והנה היא כתובה ע״ס הישר. הוא ס׳ דברים כדאיתא במס׳ ע״ז פרק ב׳. והיינו מקרא שאנו עומדים בו. דברכת יהודה היה ידיו רב לו. ובברכת בנימין כתיב ישכון לבטח עליו. וא״צ לרוב טכסיסי מלחמה ועוד נתבאר בספר בראשית בברכת יעקב :
ישכון לבטח עליו. סמוך לבו בטוח בה׳ שלא יהי׳ נכשל לא בהוראה ולא במלחמה חופף עליו כל היום. כמים הפנים לפנים כך השגחת ה׳ על יראיו. שהגין עליו כל היום שלא יהי׳ נכשל בשני הדברים הללו. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ג׳ י״ד:
ובין כתפיו שכן. על הסיבה שהיא הוראה פי׳ לענין זכרון מה שלמד כבר שהוא הכרח לכל מורה הוראה בישראל. והזכרון מונח באחורי הראש כמש״כ הראב״ע בפ׳ יתרו. וכך הוכחנו בפי׳ מקרא ישעיה כ״ח י״ג עה״כ למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו שפי׳ שילכדו בהוראה. [וע׳ בארוכה בקדמת העמק השני אות ו׳] ועל המסובב שהוא מלחמת ישראל משמעו של ובין כתפיו שכן. דבדורות שעברו היה מקום החרב בין כתפיים [ובמס׳ מ״ק דכ״ז כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו. נוס׳ הרי״ף וברמב״ן בספר תורת האדם בין כתפיו וכן בסנהדרין ד״ז לעולם יראה הדיין כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו נוס׳ השאלתות דר״א פ׳ משפטים וכן ברמב״ם בין כתפיו]. אך זה אינו אלא למי שאינו הולך למלחמה ומשתמש בו. דבשעה שאדם משתמש בו אז ודאי אוחז בירכו. והמשיל בברכה דפחד ה׳ שנפל על לוחמיו כאלו חרב מונחת על כתפיו ויכול ללחום בו. והיינו ובין כתפיו שכן: