הלה׳ תגמלו זאת. אמר על חרבן ב״ר. וכי כך תגמלו לה׳ להכעיסו ולהשחית לפניו. ועל חרבן ב״ש אמר עם נבל ולא חכם. אינו יכול לתמוה עליהם הלה׳ תגמלו זאת שהרי מכוונים לש״ש. אבל הפלא שאתם עם נבל כת״א דקבילו אורייתא. היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר. ונבל הוא מלשון מדרש ב״ר נובלות חכמה של מעלה תורה. כך הובא בשם הגר״א ז״ל:
ולא חכם. ולא חכימון להיות נזהרים מהנהגה רעה וכבר נתבאר לעיל ד׳ י״ד שחרבן ב״ש בא הקלקול ע״י גדולי תורה:
הלוא הוא אביך קנך. סיום הפלא על מחריבי ב״ר. הלה׳ תגמלו זאת. הלא הוא אביך קנך וכתמיהת הנביא מלאכי א׳. ואם אב אני איה כבודי. ואם אדונים אני איה מוראי:
הוא עשך ויכוננך. סיום הפלא על מחריבי ב״ש עם נבל ולא חכם הלא הוא עשך היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ״ו ב׳ איתא ע״ז המקרא מלמד שעשה הקב״ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע״י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית׳ שברא הבני מעים עקומים כ״כ שהלא מ״מ כל אדם חי ואינו מסוכן. ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו כך אע״ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם ב״א וכל לב עקוב. מ״מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. ואתר שעמדנו על שני פסוקים אלו נחזור על שבחים הקודמים. אל אמונה. לענין ב״ר שהוא כח המנהיג באופן שיאמינו בו ולא שיאמרו לו סור ממנו:
ואין עול. לענין ב״ש אע״ג שעושים לש״ש אינו יכול לראות בעול אפי׳ הוא לכבודו ית׳:
צדיק. לענין ב״ר ואינו סובל בעלי תאות זנות וכדומה:
וישר הוא. לענין ב״ש ואינו סובל הליכות העקומות אפילו הם לש״ש: