שחת לו וגו׳. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל״ה לי נקם ושלם חרבן ב״ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו׳ היא הגאולה העתידה ב״ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי׳ בשביל ע״ז וג״ע וש״ד שהיה להכעיס להקב״ה. וחרבן ב״ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שהיו עוסקים בתור׳ ועבודת ה׳ אך היה רוב ש״ד לש״ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש״ש וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה׳ ואמר על חרבן ב״ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ״י וכ״מ שנאמר השחתה הוא ע״ז ג״ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה״ד שהקב״ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע״מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע״מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב״ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש״ש: