כי ידין וגו׳. מפרש הטעם שנפרעו כ״כ. והרי צור ישראל מכרם לעשות בהם מה שלבם חפץ וגם הסגירם. ואם כן על מה המה נענשים והישוב ע״ז אמר ירמיה הנביא אחרי שהקדים זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה׳. ביאר ירמיה שנמשלו ישראל לקודש. שהמזיק אותם אינו נענש ומ״מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל כך אם נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם מש״ה ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים. עוד זאת שנמשלו לראשית תבואה שהוא תרומה כדאי׳ בקדושין דנ״ג. והנה תרומה ניתן להנות אבל דווקא כדרכן וכדתנן במס׳ תרומות פי״א וה״נ כשנתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן מ״מ דוקא כדרך מיתה ולקברן וחזר ירמיה ופירש כל אוכליו יאשמו שלא נפרש קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כתרומה לחוד שנקרא קודש. וא״כ לא יענשו אלא על שלא כדרך הנאתן ולא על אכילתן מש״ה חזר ופירש כל אוכליו יאשמו זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן. אבל באכילתן והנאה מן החיים כל אוכליו יאשמו. כ״ז אמרה השירה:
כי ידין ה׳ עמו. שנשארו בחיים והרעו להם שנשתמשו בגופן או בממונן. ידין להוציא מהם וכמאמר הנביא (ישעיהו ס׳:י״ז) תחת הנחשת אביא זהב וגו׳:
ועל עבדיו. הן המה שנהרגו ולא ניתנו לקבורה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ז על המקרא נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים דעבדיך היינו דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטיל מקרי עבדיך ובשביל שנתנום לעוף השמים. יתנחם. שלא לכך נמסרו להריגה:
כי יראה כי אזלת יד. זהו טעם על מה הוא קרוב יום אידם. וכי נתמלא סאת ישראל במשך קצר הלז. ע״ז נתן טעם שבישראל אזלת יד להחזיק צורת היהדות. שהרי נשכח בשבעים שנה אלו מהמון עם ישראל אפילו המבואר בתורה שבכתב כמבואר בס׳ עזרא ונחמיה. ולולי שנגאלו ונכנסו לא״י ואנשי כנסת הגדולה הגדילו תורה בישראל לא נשאר ח״ו שורש מעיקר דת יהודית:
ואפס עצור ועזוב. אין בגלות כח בגידוליהם להיות עצור ועזוב לתורה ולתעודה שהרי אפילו דניאל שגדל מאד בבבל מ״מ לא זכה ללמד תורה בישראל. ע״כ הי׳ הכרח ממנו ית׳ המגיד מראשית אחרית לעשות קרוב יום אידם של בבל וכשדים: