כי מגפן סדום גפנם. המשיל הצלחתם ועליזותם ליין המשמח את הלב. ועושה מה שבטבעו בלי דעת אנושי וכדאיתא בעירובין ד׳ ס״ה ב׳ בג׳ דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו. ומש״ה מי שבטבעו הוא סדומי אלא שדעת המדינה ומנהג העולם אינו מניחו להרע כ״כ כאשר הוא משתכר ודעתו סרה אזי עושה רע. וזהו כי מגפן סדום גפנם לעשות מעשי סדום:
ומשדמות עמורה. סדום הי׳ כרך ואנשיה אפרתים שיש להם עבדי׳ מריעים בפקודת אדוניהם. ועמורה היה לה שדמות אשר אנשיהם כפריים ואין רעת איש כפרי שהוא עושה בעצמו דומה לרעת איש אפרתי העושה ע״י משרתיו רשעים. כך הכשדים היו בהם ב״א גדולים ופשוטים ונמשלו לבעלי סדום ושדמות עמורה. וביאר ההפרש ענבמו ענבי רוש אשכלות מררת למו. מי שהגיע להצלחה והוא איש כפרי מוצלח שהוא מריע בעצמו בידים וכדומה נמשל כמו אוכל ענבים שאין בו כדי אכילה לרבים אלא לעצמו והמה ענבי רוש להרע לבבו ולחבל בידיו ומי שהוא מוצלח והוא אפרתי ויש לו עבדים עושה דברו לרע. נמשל כמו בעל אשכלות מרורות שמשביע מהם לרבים: