ואל תערצו. ת״א לא תתברון. וכן ת״א על ואל תחת ואל תתבר. מכ״מ ודאי יש שנוי כונות. הערצה הוא שבירת הגדוד שמוסרים עצמם ביד האויב. וכמש״כ בס׳ שמות ט״ו ו׳. ומחיתה הוא שבירת הלב בפ״ע. ע״כ כשהזהיר את ישראל. הוצרך להזהירם שאפי׳ יראו בעצמם במעמד רע איזה גדוד פרטי. והיה אפשר למסור זה הגדוד להאויב. ע״ז הזהירם שלא ישברו את הגדוד בשו״א ויהיו בטוחים שאח״כ ינצחו המה. וע׳ לעיל ז׳ כ״א. משא״כ כשבא להזהיר ליהושע לא היה נצרך להזהיר שלא יהי נמסר הוא להאויב. דא״כ ממילא כל מחנה ישראל ככלל. וזה לא היה עולה עה״ד. אלא נצרך להזהיר שלא יהי לבבו נשבר בשעה שיראה המעמד שלא בטוב. והקב״ה אמר ליהושע בתחלת המלחמה לא תערוץ ולא תחת. הזהירו על שני דברים שלא ימסור איזה גדוד פרטי. אלא ימסור נפשו להציל אותם. וכן שלא יהי לבבו נשבר: Do not be in dread: Onkelos translated, "and you shall not break." Likewise did Onklos translate (31:8), "do not be dismayed," "do not break." Nevertheless there is certainly a difference in the meanings: "Dread" is the breaking of a platoon, such that they give themselves up to their enemies, whereas "dismay" is the breaking of the heart...

לא ירפך. כשתהיה ראוי וזכאי: He shall not fail you: When you are fit and merit [it].

ולא יעזבך. כשתהיה ראוי לעונש ודאי ירפך. אבל לא יעזבך לגמרי ח״ו. אלא עומד מרחוק מעט. [וע׳ מש״כ בחיבורי רנה ש״ת בפסוק עד שיפוח היום וגו׳]. עד שמקבלים העונש ושוב חוזר הקב״ה אליהם. וע׳ בס׳ בראשית ל״ה ה׳: nor forsake you: Whey you are fit for punishment, He will certainly fail you, but He will not completely forsake you, God forbid. Rather He stands a bit away, until they receive their punishment. And then the Holy One, blessed be He, returns to them.