ויכתוב משה וגו׳ וילמדה את בני ישראל. עיקר הלמוד כתוב להלן וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם. וזה היה אחר שנגמר כתיבת הס״ת עד תומם. ואז היה אפשר להקהיל. את העם ולומר השירה בברכה כמו שאמר כי שם ה׳ אקרא. אבל בס״ת חסירה א״א לברך. וא״כ לא היה יכול משה מיד להקהיל קודם שהודיעו הקב״ה כל פרשת וזאת הברכה וגמר כתיבת ס״ת עד לעיני כל ישראל כדאי׳ בב״ב פ״א. ואיש יש להבין מקרא זה שאנו עומדים. מהו וילמדה את ב״י. אלא כמש״כ הרמב״ן ז״ל דמתחלה למדה את ב״י איש איש לשבטיהם. ונראה להוסיף שהכתוב מודיע זריזות משה. דעיקר מקרא זה אינו במקומו. שראוי היה לכתוב אחר אשר נשבעתי ויצו את יהושע וגו׳ שהרי כל הפרשה מיירי בדבר ה׳ למשה וליהושע. אלא הכתוב מספר אשר תיכף כשכלה הדבור עם משה ועדיין היה השכינה בא״מ ומדבר עם יהושע. הוא משה רבינו סילק עצמו משם ונזדרז למצות כתיבה:
וילמדה את ב״י. עוד טרם הגיע למצות קריאת השירה לכל ישראל. לימד הביאור להרבה אנשים. כדי שיבינו וישכילו מיד אחר שיקרא בתורה לכלם. ועשה כן ביחוד בפ׳ זו. באשר לא היה עוד קולו של משה משמיע לכל ישראל כמו שהיה בשעת מ״ת והלאה שאמר ה׳ אז משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ע״כ כדי שלא יטעו בפירוש המקרא. הקדים ללמד לכמה אנשים. והמה יעמדו תו״מ לכל ישראל. וכן עשה בפ׳ שקודם מ״ת כמש״כ בס׳ שמות י״ט ו׳ ע״ש: