ונתן וגו׳ את כל האלות האלה וגו׳. אחר שיבואו לא״י ויתקבצו מכל העמים אז יענוש הקב״ה האומות שרדפו באותה שעה את ישראל כאשר יבואר בשירת האזינו ל״ב מ״ג. והכי אמר זכריה ב׳ י״ב כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם וגו׳ וע״י בתר יקרא דאמור לאייתאה עליכן שלחני על עממיא כו׳ הרי מתחלה ישיגו ישראל את כבודם ואח״כ יענשו הראוים להענש:
על איביך. פי׳ ת״א על בעלי דבבך. ולא כת״א בפ׳ משפטים עה״פ ואיבתי את אויביך ואסני ית סנאך. והיינו שנאה בלב וצרתי את צורריך ואעיק ית דמעיקין לך היינו בפועל ממש אבל כאן א״א לפרש על אויביך שנאה בלב שהרי כתיב אח״ז על שונאיך אשר רדפוך. ודרך המקרא להיות מוסיף והולך ואם יענשו אויבים בלב מכש״כ רודפים דהיינו בפועל מש״ה פי׳ בת״א בעלי דבבך. היינו המקניטים בפה ואע״פ שאין רודפים בפועל מ״מ קשה לסבול הקנטה בפה יותר מרדיפה במעשה. וא״כ הוא שפיר מוסיף והולך אבל האויבים בלב לחוד באמת לא יענשו ויקוים בהם ויכחשו אויביך לך: