בערתי הקדש. כבר ביארנו כ״פ דמשנה תורה מתפרש לפי הפשט ההכרחי בשני אופנים. וכן בפרשה זו. ע״כ משמעות הקודש מתפרש גם על תרומה שנקרא קודש בפ׳ אמור ואיש כי יאכל קודש. וע״ז ביחוד כתיב וגם נתתי ללוי. גם על מעשר שני שנקרא קודש בס״פ בחקתי וכל מעשר הארץ וגו׳ קודש לה׳. וע״ז כתיב לא אכלתי באוני וגו׳. גם על מ״ע ולשו״פ כלשון הגמ׳ תמורה ד׳ כ״ה לקט קדושתו בידי שמים. והנה על תרומה מתפרש כך. בערתי. מלבד מצות הפרשה. מצוה לבערו מן הבית מיד כדי שלא לבא לידי אכילה. ומוזהרים במיתה ב״ש. וע׳ ירושל׳ פסחים פ״ד בהא דתנן רא״א לא תקרא לה שם עד שתאפה. דמניחה לישרף. משום דחיישינן שמא יאכל קודם שיתננה לכהן:
וגם נתתיו. לבד מצות ביעור מן הבית שלא יכשל. אשר היה אפשר לשרוף או להשליך למים. אבל עוד קיימתי מצות נתינה:
ללוי. בכלל זה הוא א׳ משבט לוי. וגם כהן אשר הוא ת״ח. כמש״כ כ״פ דעל הוראה זו כתיב הכהנים הלוים. וכאן לענין תרומה אומר שנתתיו לכהן שהוא לוי דוקא וכדאי׳ בחולין ד׳ ק״ל ב׳. ולענין מעשר ראשון אומר ללוי כמשמעו:
ולגר ליתום ולאלמנה. לענין מ״ע ולשו״פ. שנקרא קודש לזה כמש״כ:
ככל מצותך. מצוה יש בה שתי הוראות. א׳ מצוה שבתורה. מ״ע או מצות ל״ת. ב׳ דברי קבלה כלשון הגמ׳ ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ד י״ב. וכאן פי׳ ככל מצותך מ״ע ול״ת:
לא עברתי ממצותיך. פרטי קבלות שבע״פ. שרק על פיהם נעשית המצוה כפי המכוין מהמצוה ית׳:
ולא שכחתי. לא עברתי על הדינים אפי׳ בשגגת שכחה. דאע״ג דקיימא לן שלהי פ״ב דב״ק דשכחה הוא אונס. אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה. כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם. ואח״כ בא אדם אצלו. והוא שכח שהאבן בחיקו. ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד׳ דברים. אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אח״כ. באמת חייב בד׳ דברים. וה״נ לענין תפלה וכ״ד משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה ועליו להזהר בכל הדינים שבה [מש״כ בדין שכחה. הוא דעת האגודה שהביא האחרונים בשו״ע או״ח סי׳ ק״ח והכי נראה דעת רש״י והרמב״ם בסוגי׳ דב״ק דל״ג בהא דפליגי תרי לישני בראהו דפליגי בדין שכחה ואכ״מ לבאר. אבל לדעת האחרונים דשכחה הוי אונס בכ״מ. צ״ל דפי׳ הודוי לא שכחתי היינו שגגת תלמוד שלא נזהר לחזור על מצות ה׳ שהם קבלות ומשניות ושכח דזה עולה זדון כדאי׳ שלהי פ״ב דב״מ]: