הקם תקים עמו. לפי סוגית הג׳ בב״מ דל״א טעם מצות פריקה וטעינה משום צער בע״ח. אפי׳ טעינה איכא צערה דבהמה כדאי׳ התם אלא פריקה איכא צער טובא. ולמ״ד צער בע״ח לאו דאורייתא. הי׳ נראה טעם המצוה משום חסרון כיס דומיא דאבידה. ואפי׳ טעינה איכא חסרון כיס כדאי׳ התם דאדהכי והכי בטל שוקא או אתי גנבי כו׳ אבל הרמב״ם כ׳ הטעם משום דבעל החמור עומד נבהל ויש לחוש שמא ישהא על ממונו ויבא לידי סכנה. ונימוקו עמו שהרי בפי׳ תני׳ בהמת ישראל ומשא גוי וכן להיפך אזלינן בתר בהמה ומפרש בגמ׳ משום דסתמא דמילתא אינש בתר חמרא אזיל. ואי איתא שהטעם משום חסרון כיס. הרי יש לחוש משום משא ישראל ג״כ. אלא עיקר הטעם משום שמירת נפש ההולך בתר המשא. והוא עומד נבהל על החמור והמשא ואיכא משום סכנה. וה״ה אם ישראל מוליך עגלה טעונה משוי ונפל. איכא משום הקם תקים (והיינו כמו טעינה בשכר). והכי נהוג :