את הנערה על דבר וגו׳. זה טעם על עיקר עונש מיתה. ואינו טעם על חומר העונש שבסקילה ולא בחנק כשאר א״א. ולא נתנה תורה טעם ע״ז. אבל בעונש הבועל נתנה תורה טעם על חומר העונש שהוא בסקילה:
ואת האיש על דבר אשר ענה וגו׳. ופי׳ הרמב״ן על אשר עינה אע״ג שהי׳ ברצון מ״מ לא היה בפתוי. וזה תמוה מה לי אם הי׳ פתוי או לא ויותר תמוה הא דתניא בספרי כשה״א על דבר עפ״י התראה אין לי אלא בעיר בשדה מנין ת״ל ואם בשדה. מאי מלמדנו התנא והרי זיל קרי בי׳ רב הוא אלא עיקר פי׳ אשר עינה מבואר עפ״י הגמ׳ יומא דע״ז ב׳ הא תשמיש גופא איקרי עינוי שנאמר וישכב אותה ויענה א״ל התם שעינה מביאות אחרות. וביארנו בס׳ בראשית שם הכוונה דבמה שטינף את דינה הצטערה שלא תהא יכולה להנשא לאיש הגון לה והיתה מעונה מביאות אחרות של בעל. וזה הפי׳ הוא כאן דמש״ה הוא בסקילה החמורה יותר מביאת נשואה שהוא בחנק משום שעינה אותה. דהמפתה נשואה מפתה אותה שלא יודע הדבר לבעלה. אבל נערה המאורסה אחר שנתפתית בשעת מעשה היא מצטערת. שתהיה אסורה לבעלה כי לא ימצא לה בתולים ותהי מעונה מביאת אחרות של בעלה. מש״ה החמירה תורה עליו בסקילה והיינו דתניא בספרי על דבר עפ״י התראה. דס״ד דמשום זה לבד שמצערה במה שאוסרה על בעלה הוא נסקל וא״כ אפילו היה שלא בהתראה קמ״ל דמכ״מ דוקא כשהוא נהרג בל״ז היינו בהתראה אז נסקל מזה הטעם. ותני עוד אין לי אלא בעיר שהוא ברצון ונאסרה ע״ב אז הוא בסקילה מזה הטעם בשדה מנין פי׳ אחר שהיה באונס והרי היא מותרת לבעלה מנ״ל שהוא בסקילה ת״ל ואם בשדה וגו׳ מוסף על ענין ראשון שהוא בסקילה. ובזה נתבאר ממילא הא שהקדים הכתוב טעם האשה לשל איש. היינו משום דטעמא דידה הוא על עיקר המיתה. וטעם האיש הוא על סקילה. ותו שבא בזה לאסמכי׳ עונש האיש בסקילה לפרשה הסמוכה ואם בשדה דגם שם בסקילה: