הנחילו את בניו. משמעו שהוא מנחיל בדבריו. והיינו שמא מצוה להוריש לזה כך ולזה כך. וכדאי׳ בב״ב דקי״ג ביום אתה מפיל נחלות כו׳. ובד׳ ק״ל התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה:
את אשר יהיה לו. פי׳ בספרי מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. ולא הוצרך הכתוב ללמדנו בירושה ממש. דפשיטא שכן הוא אלא קאי על ביום הנחילו. שהוא מוריש בצואה לבן בין הבנים. וזה ג״כ הראוי כבמוחזק. ושמעתי מהגאון מוהרי״ט ליפמן האב״ד ד״ק מיר. שזהו דאי׳ בב״ב דקמ״ח בהלואה הואיל ויורש יורשה שאין הפי׳ היורש ממילא. דא״כ דירה ופירות דקל נמי. אלא הפי׳ מנחיל בירושה. וזה אינו אלא בראוי. ולא בדבר שלא בא לעולם:
לא יוכל לבכר וגו׳. אין סדר המקרא מדויק. שהזהיר על העברת הבכורה קודם שביאר דין הבכור. והכי מיבעי והיה ביום הנחילו את בניו את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים לא יוכל לבכר וגו׳ אלא יש לפרש לבכר להשביח חלקו. ונכלל בזה שאינו יכול להשביח חלק פשוט א׳ אפי׳ לגבי פשוט שני במקום שיש בכור. וכשיטת הרי״ף פ׳ י״נ דאפי׳ לריב״ב דקיי״ל כותי׳ דאפשר להשביח ירושת א׳ שראוי ליורשו. מכ״מ במקום בכור אינו יכול:
על פני. העלה רמב״ן דדוקא כשהוא בחיים. ולא כשמת הבכור והניח בנים. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ מ״א אות ט׳: