כי הגוים האלה וגו׳ ואתה לא כן וגו׳ נביא וגו׳. לפי דברינו במשמעות תמים תהיה לילך בטח בתום. וא״כ מה זו תמימות שנחקור מן הנביא עתידות. אבל יש לדעת דאע״ג דבהליכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה׳. ולא לחקור עתידות וכמאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וגו׳ מ״מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכ״נ יש לחקור ולדעת. וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב שהרי בפירוש דברה תורה כי אתה לא כן וגו׳ נביא מקרבך וגו׳. מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב והא שנענש על זה כדכתיב בדה״י א׳ י׳ וגם לשאול באוב לדרוש. היינו משום שהוא גרם לזה. והי׳ לו לשוב ולבקש מה׳ שיענהו ע״י דברים שבקדושה אבל ודאי ההכרח לדעת מה לעשות. ובזה מתפרש הפ׳ כי הגוים האלה וגו׳. על כן מצוי בתוכם מעוננים וקוסמים לדברים הכרחים וממילא הורגלו בכך גם לדבר שאין ההכרח לדעת וכל יחיד הולך למעונן וקוסם. אבל אתה לא כן נתן וגו׳. בדבר שמוכרח לכלל ישראל הלא יש נביא שיושב במקום המלך או סנהדרין אבל יחיד לא ידע ממנו כ״א במקרה שרצה הקב״ה להודיע את הנביא דבר אותו אדם כמו ענין האתונות של שאול. אבל לא כל מה שרוצה היחיד לדעת ידע ע״י הנביא שהרי אפילו על משה רבינו אמרו במ״ק דט״ז דשליחא דב״ד ליכא משום לישנא בישא. מדידע משה מדבר דו״א ואי דליכא משום לישנא בישא מנא ידע משה מכ״ש שארי נביאים. וגם על שמואל שהיה ידוע לנביא בישראל אמר הנער לשאול אולי יגיד לנו וגו׳ [ובפי׳ המשניות להרמב״ם בהקדמה כתב בזה״ל ולא היה מתחדש אצלם שלא היו שואלים לנביא. ולולי היה מנהגם לשאול לנביא לא בא שאול לשמואל בעד אבידה כו׳ עכ״ל ולא זכיתי להבין ואדרבה משם מבואר להיפך] אכל כ״ז הוא בנביא ה׳ שאינו דבר סגולה אלא הקב״ה מגיד דבריו לנביא. משא״כ עניני כישוף הוא דבר סגולה בסתרי הטבע וכשמשתמשים בו ההכרח לדעת לפי סגולת הטבע שהטביע יוצר כל ית׳ בו: