כל שבט לוי. צריך באור מה זה בא ללמדנו. דמש״כ רש״י בשם הספרי אפילו בעלי מומין אינו אלא רבוי מכל. ואפילו היה כתוב לא יהיה לכל הכהנים וגו׳ הייתי דורש הכי. ותו דלכאורה הדרש אינו אלא לענין אשי ה׳ ונחלתו יאכלון. והרי משמעות עיקר הכתוב בא ללמד אשר לא יהיה להם חלק ונחלה. וא״כ אין בזה רבותא לבע״מ לפי הנראה. ותו דעיקר הדין דבע״מ כשרים באכילת קדשים מקרא מלא הוא בפ׳ אמור וגו׳ מומי אדם. עוד יש להתבונן דבזה המקרא כתיב בלשון רבים ונחלתו יאכלון ובמקרא השני כתיב בל״י לא יהיה לו וגו׳ ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר לו. ומתחלה יש לדעת דבמקום שמדבר הכתוב עם הכלל כתיב בל״י ובמקום שמדבר בפרטי אנשים מן הכלל כתיב בל״ר כמש״כ להלן ל״א כ״ו. מעתה יש לנו לומר דמקרא ראשון מבואר רק בכהנים ומקרא שני מיירי גם בלוים ומש״ה כתיב במקרא ראשון חלק ונחלה כמש״כ בפ׳ קרח בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך וגו׳. ובמקרא שני לא נזכר אלא נחלה וכמש״כ שם בתוך ב״י לא ינחלו נחלה. אבל חלק בביזה יש להם. וביארנו שם הטעם דכהנים מצותן שיהיו משוקעים באהבת ה׳ ובעבודה ע״כ אין להם להתענג בתענוגי ב״א. משא״כ לוים. ואע״ג שבפ׳ עקב כתיב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו. כבר ביארנו שזה בא להם מאז שנעשו משוקעים באהבת התורה ובשקידתה. אבל מי שלא זכה לזה הרי היה לו חלק בביזה. משא״כ כהנים הכל מחויבים להיות משוקעים בעבודת ביהמ״ק שהיא אהבת ה׳. ואפילו מי שהוא בע״מ ואינו ראוי לעבודה מ״מ אכילת קדשי ה׳ מביא לידי אהבת ה׳. מעתה מתפרש כל שבט לוי בשתי משמעות כדרך משנה תורה. חדא על הכהנים. ותחלה הזהיר הכתוב ביחוד על הכהנים הלוים שהם ת״ח כמש״כ בכ״מ ומוכשרים לעבודה. והוסיף כל שבט לוי. אפי׳ כהנים שאינם מכונים הלוים מצד שהמה ע״ה מ״מ כל שבט לוי בכלל אזהרה זו. דאע״ג שכהן ע״ה נמאס מלכהן כמו שאמר הושע הנביא ד׳ כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. מ״מ כיון שהוא כהן היה ראוי להיות ת״ח ולא יהי׳ חוטא נשכר. ובא הספרי ודריש מכל אפילו בע״מ שאין ראוים לעבודה בידי שמים מ״מ אין להם חלק ג״כ וכמש״כ הטעם שהרי מכ״מ אשי ה׳ ונחלתו יאכלון. וזה מביא להתקדש ולהתענג על ה׳ ולא בתענוגי עוה״ז המפריעים אהבת ה׳. ומשמע עוד כל שבט לוי על כלל השבט כמשמעו. וע״ז המשמעות כתיב ונחלה לא יהיה לו וגו׳. אבל חלק יש לו למי שאינו ת״ח ושקוע באהבת ה׳ ע״י הלמוד. מש״ה במקרא ראשון כתיב בלשון רבים שלא מיירי אלא בכהנים שהוא פרט מכלל השבט. ובמקרא שני כתיב בלשון יחיד שמדבר על כלל השבט: