וכתב לו. אין הפי׳ לו לשמו כמו שאנו מפרשין בגט אשה וכתב לה לשמה. שמוכרח הסופר לכוין לשמה. אבל כאן וכן להלן בפ׳ וילך כתבו לכם את השירה וגו׳ אין משמעות לו ולכם אלא שהוא יצוה לכתוב ולא שיכתוב דוקא בעצמו. ולא משום שלוחו ש״א כמותו הוא. והרי אין הלמוד דשלוחו ש״א כמותו מכאן. אלא עיקר המצוה הוא כך שיצוה למומחה לכתוב. אבל בגט אשה א״א לפרש הכי שהרי הבעל מצוה לכתוב ולא האשה אלא פי׳ וכתב לה לשמה:
משנה התורה. נתבאר בהפתיחה משמעות משנה התורה. והא ודאי שכה״ת בכלל. ולמדין מהא דכתיב בכל ישראל כתבו לכם את השירה. וכה״ת בכלל כמש״כ שם ההכרח לכך. ולא כתיב כאן משנה תורה אלא שתכלית הכתיבה הוא בשביל משנה תורה:
מלפני הכהנים הלוים. דכל ישראל אע״ג שמצווים לכתוב ס״ת כדאי׳ בסנהדרין פ״ב מ״מ היו רשאים לכתוב כתב ליבונאה כדאיתא שם שהיה כך עד שבא עזרא הסופר. אבל המלך הי׳ מצוה לכתוב אשורית כס״ת שכתב משה רבינו ונתנה לכהנים הלוים כמש״כ בפ׳ וילך. ונראה עוד בכונת מלפני הכהנים הלוים. שהוא מש״כ הרמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ב. ומגיהין אותו מספר העזרה עפ״י ב״ד הגדול. והוא ירו׳ סנהדרין פ״ב ותוספתא שם פ״ד. ונראה דבזה נכלל שיהיו הכותבים והעוסקים בזה גדולי ישראל ותהי׳ בזה קדושה יתירה. למען תהי׳ קריאת המלך בה מועיל לכל הכתוב הלאה במקרא הסמוך וזהו משמעות על ספר מלפני הכהנים. דספר משמע קלף דוקא והמצוה שיהא העיבוד בקדושה יתירה. וכמעשה דר״ח בפ׳ הפועלים דהוי עביד מילי יתירא לקדושת החומשים כדי שיפעלו ביותר בלב התינוקות. ועי׳ בס׳ שמות י״ט ב׳ כ״ח ג׳. וכן המצוה במלך: