לחם עוני. לא נזכר בכה״ת על מצה שהוא לחם עוני זולת כאן. והנה חז״ל דרשו בפסחים דל״ו שעונין עליו דברים הרבה. ופרש״י שאומרים עליו הלל והגדה. [ומזה למד הטור בסי׳ תע״ג להניח הקערה של מצה בשעת כל הגדה כמנהגו. אבל הרמב״ם בהל׳ חו״מ פ״ח הג״ד כ׳ שמניחין הקערה בשעה שאומרים מצה זו שאנו אוכלים כו׳ הרי אינו מפרש הכי. ובאמת לפרש״י] אינו מדוקדק לשון דברים הרבה. והכי מיבעי שעונין עליו הגדה. אלא תחלה ראוי לדעת הא דאי׳ שם דכ״ח דעיקר אזהרה דהאי קרא לקובעו חובה בזה״ז קאתי. והרי לפי הנראה מיירי בזמן דאיכא פסח והיכן מרומז כאן בזה״ז. אלא ע״כ פשטא דקרא לחם עוני הכי הוא. דמצה בלי שום תבלין הוא לחם עוני . מעתה מובן דבזמן דאיכא פסח ונאכל עם המצה או סמוך לה לא מיקרי לחם עוני ורק בזה״ז הוא לחם עוני זהו לפי הפשט. וכן לפי הדרש עוד שם דקט״ו מה עני הוא מסיק ואשתו אופה. ופרש״י משום שמירה מן חימוץ אינו מובן כ״כ. מאי שייך שמירה להסקת התנור שאינו עסק עם העיסה. [ואולי היה הנוס׳ כמו שהביא הגר״א ז״ל בהגדה הוא אופה ואשתו לשה. וזהו זהירות שתהא הלישה בידים קרות ולא מחוממות מן התנור בשעת אפיית המצה הקודמת אבל לפי נוס׳ דילן] נראה שאין בזה אלא מצות טורח בעצמו כמו בזמן פסח שהיתה המצוה להזקנים לעסוק בו בעצמם כמש״כ בס׳ שמות י״ב כ״א ה״נ בזה״ז המצוה לטרוח במצה באשר הוא עיקר הזכרון של י״מ כאשר יבואר. ועתה נשוב להדרש שעונין עליו דברים הרבה שהוא ג״כ בזה״ז. דבזמן הפסח היה עיקר הזכרון של י״מ בנס דפסח ה׳ על הפתח ואכילת מצה היה רק להודיע שגאל ה׳ אותנו. והיינו דתנן בפ׳ ע״פ רג״א כל שלא אמר ג׳ דברים כו׳ מצה זו שאנו אוכלים ע״ש שגאל הקב״ה את אבותינו. ולא נזכר ענין חפזון כלל אלא הוא כמו לחמי תודה שמביאין על הנס וכמש״כ הרא״ש שלהי פסחים דלהכי יש להביא ג׳ מצות. או בא לתכלית א׳ של מצות שבעת ימים שהוא להזכירנו על מיעוט תועלת בהשתדלות האדם. כמש״כ בספר שמות פ׳ קדש לי. אבל בזה״ז אכילת מצה בלילה הראשונה בא ללמדנו ענין חפזון. והיינו שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. וכבר תמהו בזה על שנוי מלשון המשנה. ולדברינו מבואר יפה ומקרא מלא הוא דבאכילה מצה דבזה״ז יש להזכיר הטעם. כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. ופי׳ חפזון משמע גם חפזון דמצרים בחצות הלילה שחשו לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. גם חפזון דישראל בבוקר כדאי׳ ברכות ד״ט והוא כמש״כ בס׳ שמות י״ב ל״ט שאז לא נחפזו המצרים אלא ישראל לא יכלו להתמהמה שלא יהא נודע למצרים שאין בדעתם לשוב ויקחו מה שהשאילו או לא יניחום לצאת ג״כ. גם חפזון דשכינה כמש״כ שם י״ב י״א בשם המכילתא. ועכ״ז יש לבאר דברים הרבה. להסביר טעם שהיסב הקב״ה שלשה חפזון הללו. וזהו לשון דברים הרבה דמשמעו שלשה מיהא. [וע״ע להלן מקרא ח׳ שביארנו דמכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ דעונין דברים הרבה הוא טעם גם על שבעת הימים שאוכלין דוקא מצה]. וטעם זה השנוי בתכלית הספור תליא בהא דעיקר מצות הספור בזה הלילה בא לחזק אמונה בהשגחה בכל השנה מה שנוגע להליכות עולם בחיים. ומש״ה מסיים המקרא למען תזכור וגו׳. וכמו שהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר והספור ארוך כדי שעה. ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הספור. ובכל שנה חוזר ומספר מחדש כדי שיעשה שורש בלבבו. כך מצוה לעשות ספור ארוך בזה הלילה ובכל יום סגי בזכירה לבד. ובאשר הליכות החיים היה משונה בין עת ישיבת ישראל בא״י בין עתה שהמה מפוזרים בארצות לא להם. דבא״י היה תלוי כל הפרנסה ברגלים שהיה ארבעה ראשי שנים כידוע. והברכה ברגלים היה תלוי בשמירת מצות הארץ היינו שביעית ותרומות ומעשרות כמש״כ בפ׳ משפטים ובכ״מ. והיה לנו להאמין שאם היו שני שכני שדה משונים בשמירת המצות ככה היו משתנים בברכת הארץ. וכדאי׳ בתענית ד״ט גשם בשביל אחד. ודבר זה באמת פלא ואינו מצוי בכל ארצות. מש״ה הי׳ המצוה להשריש אמונה זו ע״י זכירה וספור שהיה במצרים שפסח ה׳ על הפתח והיה נ״מ בין בית ישראל לבית מצרי בהתגלות העברת כבוד השכינה. שמשום זה היו נרגשים בכורי מצרים וניזוקים כפי טבע הרגשת כבוד ה׳ למי שאינו ראוי לזה כמש״כ בפ׳ בא. שמשום זה מתו גם בכורי השבי מאומה אחרת ורק בכורי ישראל לא הרגישו כבוד ה׳ וזה היה בדרך השגחה פרטית וכמו כן הוא תמיד בא״י שעיני ה׳ בה. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט׳ א׳. וכ״ז היה נצרך בזמן שישראל בא״י ופרנסת ישראל היה מן עבודת הארץ. אבל בזמן שאנו בגולה והליכות חיי ישראל תלוי בכל יום כפי שהקב״ה מזמין בהשגחה פרטית לכל א׳. ואין לזה שום הכנה טבעית אלא השגחת ה׳ לוטה בטבע וע״ז נצרך זכירה וספור של שעת חפזון. שמשום זה לא הכינו שום צידה. וגם מה ששאלו ממצרים פחדו בכל רגע שלא יתגלה ע״י דלטורין שאין בדעתם לשוב והיו עיניהם תלויות רק בה׳ ובהשגחתו. מש״ה עיקר הספור בא על המצה. ואפילו למ״ד הגדה בזה״ז דרבנן מכ״מ תכלית הזכירה בכל שבעה הוא ענין החפזון. וכל אדם נושא דֵע על שלשה אופני חפזון כפי כחו והיינו שעונין עליו דברים הרבה. אחר שביארנו דהאי קרא מרמז לזמן הגלות יש לנו לבאר כל הפרשה דמיירי בעת חורבן בהמ״ק אלא המזבח היה עדיין קיים והיו כל ישראל בגולה בחו״ל בלי פסח כלל. ומי שבא לא״י כמו שהיה באמת במשך נ״ד שנה אחר חרבן בית שני עד שחרש רופוס את ההיכל והרס את המזבח. שבזה המשך היו אסורים להקריב כל קרבנות שכתיב בהם ריח ניחוח כדכתיב בס׳ ויקרא כ״ו ל״א והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם. היינו אפי׳ בזמן שאפשר להקריב שיהיה המזבח מכ״מ קיים לא יהיה לריח ניחוח ובמילא אסור להקריב כדתנן ספ״ד דזבחים דבעינן שיהא הקרבן לשם ריח ולשם ניחוח. אמנם בכל הקרבנות כתיב ריח ניחוח אפילו בחטאת כתיב ויקרא ד׳ ל״א. ובבכור כתיב בפ׳ קרח. ומעשר בהמה איתקיש בכ״ד לבכור. זולת פסח שאינו קרב לריח ניחוח. מש״ה קרב אחר החורבן כ״ז שהיה המזבח קיים כדאי׳ בסנהדרין פ״א דבזמן ר״ג תלו עיבור השנה בשביל פסחים ור״ג היה אחר חורבן לפני חורבן ביתר והיה המזבח אז קיים. וכ״ז רמזה תורה כאן וגם הטעם ע״ז כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה. וידוע דלילה מרמז על חשכת הגלות לרמז לנו כי עוד לפנינו לסבול עול גלות ולהיות בטוח על הגאולה. ובא הפסח בזה העת להתבונן ולזכור כ״ז. מעתה מבואר הא דנקרא חגיגת י״ד בשם פסח משום דבאמת חגיגת ט״ו לא היה קרב אז. ורק חגיגת י״ד משום דלשם פסח הוא בא הוא קרב. ומש״ה נקרא גם הוא פסח: