כל נבלה. לא מיבעי מתה ממש אלא לא נשחטה כראוי הרי היא בכלל נבילה. וע״ז נותן המקרא טעם כי עם קדוש אתה. לא משום שאינו נפש נקיה לאכול נבילה וא״כ אינו אסור אלא מתה ממש. אבל לא זה הטעם אלא משום כי עם קדוש אתה וא״כ אין נ״מ איזו נבלה הכל בכלל נבילה וכיב״ז פירש הכתוב בספר שמות כ״ב ל׳ גבי טריפה להוציא מלבן של דעות משובשות. דאזהרת נבילה וטריפה הוא משום נקיות וחולי וכדומה. ופי׳ הכתוב עוד לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. שאינו דומה לנבילה שמתה מחמת חולי שאין דעת יפה של בני אדם אוכלין אותה וא״כ האיך יאכלו גר אשר בשעריך. ולהטעות ודאי אסור אלא ע״כ לא מיירי במתה ממש אלא לא נשחטה כראוי. והיה ראוי לכתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ואכלה. אלא משום דאסור לנכרי לאכול בני מעים משום אמה״ח. מש״ה דוקא לגר תושב שקיבל ז׳ מצות ולא יאכל אמה״ח רשאין למכור אפילו לאכילה ודאי משום דלא יאכל ב״מ. אבל לנכרי אינו רשאי למוכרה ודאי לאכילה אלא מוכר סתם. כ״ה בשו״ת ח״ס יו״ד סי׳ י״ט. וכתיב או מכור ולא כתיב תמכור כמו תתננה ללמדנו דאפילו ע״י שליח. דאע״ג דלקנות נבילה להרויח אסור. מכ״מ לעשות שליח למכור שרי. ועי׳ ט״ז יו״ד סימן קי״ז:
לא תבשל גדי בחלב אמו. בפ׳ משפטים ותשא כתיב אחר ביכורים. ביארנו שהיה מנהג אנשי הארץ לזבל השדות עי״ז והזהירה תורה ע״ז לישראל משום איסור בישול והנאה ורק הבאת ביכורים יברך את השדה ומכאן למדנו כל הנאות שאסורין. וכאן מיירי באיסור אכילה וקמ״ל דגם באכילה אינו אסור אלא בבישול לאפוקי אם תרו כולי יומא בחלבא מה״ת שרי: