ארץ אשר וגו׳. הוסיפה תורה לומר דגם בזה אינו שוה לכל מדינות. אע״ג שנדרשים לגשם להשקות השדות מכ״מ אין להם דאגה מזה. בטבע המדינה להיות גשם בעתו. משא״כ א״י ה׳ אלהינו דורש אותה. אינו נותן גשמים אלא עפ״י חקירה לפי המעשים:
תמיד עיני ה׳ וגו׳. ולא עוד אלא אפילו כבר היה גשם ותבואת השדה כבר בא לברכה מכ״מ עדיין השגחת ה׳ שולטה בה:
מראשית השנה ועד אחרית שנה. דכמה מאורעות מזדמנים. וכדאי׳ ברבה פ׳ זו דבימי רפב״י היה מקום א׳ שהעכברים אכלו התבואה שבגורן עד שעשרו כראוי. ובירושל׳ ברכות פ״ט אי׳ ע״ז המקרא דאי אין מוציאין מעשרות כראוי ה״ז כתיב המביט לארץ ותרעד. והרבה שלוחים למקום. וא״כ נדרשת לעולם לברכת ה׳ שתהי ארץ זבת חו״ד. ולא מועיל הנתינה לאבות. על כן מסיים והיה אם שמע וגו׳. [והיה ראוי להיות פרשה אחת עם הקודם. שהרי ענין אחד הוא אבל משום דפ׳ והיה אם שמוע כבר כתובה בתפלין וכאן נכתבה בס״ת מש״ה כתיב בפ׳ בפ״ע]: