בעת ההיא וגו׳. כל הפרשה עד סוף אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. היא פרשה חמורה בהעדר הסדר. מדלג מענין לענין וממקום למקום ומזמן לזמן. ומתחלה יש להתבונן על כל מאמר בפ״ע בפ׳ זו שהוא מוקשה ואח״כ לחברם יחד. והנה מכאן עד כאשר צוני ה׳. אינו מובן לשון ועשית לך ארון עץ. למאי נצטוה ע״ז בלוחות אלו יותר מבלוחות הראשונות. והיאך יעלה עה״ד שמשה לא יעשה ארון להניחם. עוד פלא סדר הכתוב וכך הי׳ לו לומר עשה לך ארון עץ ופסל לך וגו׳. וכמו דכתיב כן במעשה משה ואעש ארון עצי שטים ואפסל וגו׳. מכל זה מבואר דעיקר הצווי ועשית לך ארון עץ לא בא בשביל ללמד למשה שיעשה מקום להניח הלוחות אלא להיפך. שיעשה דוקא ארון עץ ולא של כסף וזהב וכדומה. והסיבה לזה הוא מה שכבר נתבאר בפ׳ תשא ל״ד א׳ וכ״ז שלוחות השניות הי׳ ראש הכנה לעמלה של תורת התלמוד שניתן בכח הלוחות הללו לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וע״ז דרשו בש״ר פמ״ז טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. שבמה שנצטער משה הרבה עד השיגו הלוחות השניות זכה לקבל הלכות מדרשות ואגדות. ומשמעות אלמד חקיך. הוא כמו שכתבתי כ״פ לחקוק ולדייק דברי תורה שבכתב מלה במלה ואות באות ולבא מזה להלכות ואגדות. וע״ז אמר טוב לי כי עניתי. והכי לימד הקב״ה למשה שכ״ז בא ביגיעת האדם ומש״ה צוה למשה שיפסול בעצמו הלוחות וגם יכתוב בעצמו כל תורה שבכתב על הלוחות זולת עשרת הדברות. וכ״ז נתבאר שם יפה שבא ללמד על יגיעת האדם בס״ד ובא בזה הצווי ללמד שדבר זה נדרש עוד לחיי צער כדתנן זהו דרכה של תורה כו׳ ומש״ה צוה הקב״ה לעשות דוקא ארון עץ וכ״ז הודיע משה לישראל כאן כדי ללמדם דרך עמל תורה. וע״ע בסמוך מקרא ה׳: