הואיל משה באר את התורה. פרש״י בשבעים לשון. ולמד רבינו זה הפי׳ מדאיתא בסוטה דל״ה ב׳ דאתי׳ באר באר דכשם שהקים יהושע אבנים וכתב בע׳ לשון שנא׳ באר היטב כך עשה משה והקים אבנים וכתב בע׳ לשון. וכ״ה בב״ר פ׳ מ״ט שדבר משה אה״ת בשבעים לשון שנא׳ באר. אבל ברור שאין זה פשט המקרא אלא כונה שני׳ ודרש שהיה ג״ז בכלל באר משה. אבל לא היה נצרך זה אלא בשביל אוה״ע ולא לישראל. וכאן עיקר הביאור הי׳ לישראל וע״ז הוכיחן ברוב דברים. אבל בספרי תניא באר את התורה הזאת אמר להם כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק א׳ ושכחו יבא וישננו מי ששמע פרשה אחת ושכחה יבא וישננה. וג״ז צריך ביאור אם שכח פסוק ופרשה הלא ספר התורה מונח יבא ויראה. וגם מאי וישננה. ותו אינו מובן כפלות הדברים פסוק א׳ פרשה א׳ מה לו פסוק או פ׳. אבל בהקדמה לפי׳ המשניות להרמב״ם הביא ברייתא זו בזה״ל כל ששכח הלכה אחת יבוא וישנה וכל שיש לו לפרש יבא וישנה. וגם כאן יש טה״ד וצ״ל וכל ששכח פרשה אחת יבא וישנה. וא״כ צריך להיות בספרי שלפנינו מי ששמע הלכה אחת ושכחו כו׳ וענין שני דברים אלו. דהספרי סובר שמכבר למד משה רבינו לישראל מקור ההלכות מקראי ודרשי דקראי להלכה. אלא שמא נשכח ממי הלכה אחת מקורה מתורה שבכתב. או מי ששמע פרשה אחת פירושה ודקדוקה על תכליתה ושכח ויבא וישנן וידוע דפלפול התלמוד מיקרי שינון. זהו דעת הספרי ולפי הברייתא שבמס׳ חגיגה וסוטה הנ״ל שנשתלש התורה בערבות מואב מבואר שלא למד עדיין משה לישראל חקרי הלכות והדרשות עד שבאו לערבות מואב החל משה לבאר את התורה הזאת. היינו גם המקרא ביאר איך לדקדק באותיות ולדרשן. גם במקור הלכות והמשניות שלמדן עד כה ביאר היאך הם נלמדים מן התורה. ומעתה נבוא ללשון הואיל משה דפרש״י והוא מספרי דהוא לשון התחלה. וא״כ יכול להיות שמתחלה ניתן זה הדרך ללמדם לישראל בערבות מואב. וכאן החל להקים חובתו. ולדעת הספרי שכבר למדם. הפי׳ הואיל החל לזרזם שלא יהא נשכח מהם ויוסיפו לקח. אבל לריב״ח בנדרים הנ״ל שמשה נהג בה טובת עין. יש לפרש הואיל מלשון רצה. שבע״מ רצה לנהוג בה טובת עין ליתן לישראל. והקב״ה הסכים על ידו והופיע עליו בדברי נבואה במוסר טוב לישראל לקבל עול זה הלמוד עד שנכרת ע״ז הברית :