ויצא האמרי הישב בהר וגו׳. בפ׳ שלח כתיב ויצא העמלקי והכנעני. דבאמת עיקר יושב ההר היה האמורי ורק בקצה ההר הנוטה לשפוע בתחלת עלייתם של ישראל היה עמלקי וכנעני מתפשטים מלתחת שיושבים בעמק. ונקראו ע״ש עיקר האומה שיושבים בקרבם הן האמורי:
כאשר תעשינה הדברים. כי יש שני רודפים. הא׳ שרודף ואינו מגיע לו כלל רק מרחיק את הנרדף. ויש שמגיעו והורגו או שובהו. וא״כ נשאר בחיים או במות במקומו. אבל כאן לא הי׳ שני האופנים אלא בהיותם רודפים במורד ההר השיגו אותם והכום ולא הרגום. וזהו כרדיפת הדבורים מכה בעוקץ ואינו הורג. וכשבאו בחזרה דרך שעיר שמה הרגו אותם עד החרמה. וע״ז כתיב בפ׳ שלח ויכום ויכתום עד החרמה כמש״כ שם. והכל היה בהשגחה ובעונש דאלו היו שבים אותם ונשארים בא״י היו שמחים להיות שם אפי׳ בעבדות עד ביאת ישראל לשם. או אפילו הרגו אותם שם הלא היו זוכים לקבורת א״י. ואם לא היו משיגים אותם כלל לא הי׳ אדומים יכולים להרוג אותם בשובם בחזרה. כמו שלא יכלו להם בעת הלכו בע״כ דרך ארצם לעלות על ההר. אבל כשהיו מוכים מן האמורי ובשובם דרך שעיר היו נענים והרגו אותם אדומים ונשארו קבורים בחו״ל. כ״ז היו תוכחה לישראל אשר כמו שאין להמרות פי ה׳ בהפקרא וקלות ראש נגד רצונו ככה אין לעשות נגד רצונו ענין הדומה למסירת נפש למלאות כבודו ורצונו ית׳. וע״ז כתיב להלן י׳ מ״ז אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וביארנו שם שאין שוחד שייך לפני ה׳ כ״א מסירת נפש בשביל כבודו והוא באופן שאין רצון ה׳ בכך. וע״ז אמר שמואל הנביא לשאול כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. כמו דבר מרי שלא נעבוד את ה׳ הוא חטאת קסם. ככה הפצר היינו התקרבות ועבודת ה׳ באופן שהוא שלא לפי רצונו כמו שעשה שאול להביא מחלב בהמות עמלק קרבנות זהו נקרא הפצר. כמו שאדם מפציר את המלך לקבל ממנו דבר שלא כהוגן וגם הוא און ותרפים. וכך עלה להמעפילים שהפצירו לעלות ולעשות רצונו ית׳ בעת שהוזהרו שלא לעלות. וע״ע מש״כ להלן ג׳ י״ב דעפ״י סיבה של המעפילים הוקל כבודם ומוראם לפני יושבי שעיר ומזה יצא קלקול עוד יותר מה שנוגע לעיקר תוכחת משה רבינו יע״ש: