ותקרבון אלי כלכם. פרש״י בערבוביא. ולהלן ה״א כו׳. כ״ז מן המדרש. ולכאורה אינו ענין זה המוסר על דבר קל שהוא רק חסרון ד״א בעוצם תוכחה על דבר החמור מעשה המרגלים. ואמר חותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל שבא זה המוסר להגדיל התוכחה לעיקר מעשה מרגלים. באשר היה להם להתנצל אשר מתחלה לא היה בזה פסול מחשבה כמש״כ הרמב״ן ז״ל ורק אח״כ ע״י השלוחים הרשעים שקלקלו הדבר. ע״כ הראה להם משה שלא כן הדבר. דבענין שבאמת הוא טוב. הוא מתהלך מתחלה במסילת ד״א. משא״כ בענין שתוכו רע. אז רגלים ממהרים לרוץ בשבילים שאינם מתוקנים. וע״כ כאשר ראיתם מראש שאינו הולך בדרך ישר ונוכח. היה לכם להבין שסופו להחמיץ ולקהות שנים. כ״ז לפי אותו מדרש. אמנם לפי הפשט משמעות כלכם שבכאן בהסכמת כולכם ופשיטא שלא באו למשה ששים רבוא לדבר. אלא אפילו לפי המדרש הפי׳ שלוחים מכל אופני אנשים היינו פשוטים ומכובדים ת״ח וע״ה. אבל לפי הפשט הלכו ראשי העדה בשליחות ובהסכמת כל העם מקצה. משא״כ בעמדם לפני הר סיני ובאותו מעמד אחר שהפסיק קול רעש עשרת הדברים. ועוד לא הספיק השעה להתאסף ולחקור דעת ההמוני. ורק בעמידת הראשים לפני הר סיני שהיו המה והזקנים סמוך יותר לההר מכל העם וכל העם מאחוריהם כמש״כ בפ׳ יתרו. אז הלכו הראשים מדעת עצמם. ומובן היה להם שכמו שהמה חתו וייראו מפני פחד אותו מעמד מכש״כ המון העם הפחותים מהם מש״ה לא שאלו דעתם והלכו מדעת עצמם ע״כ כתיב שמה:
ויחפרו לנו וגו׳ לא כתיב ויראו את הארץ. שהמה לא שלחו לראות אם טובה אם רעה אלא כמש״כ הרמב״ן ז״ל. שלא שלחו רק לראות איך לכבוש את הארץ בדרך היותר בטוחה. וכמו שפירשנו בפ׳ שלח שלא רצו ליכנס בדרך נס נגלה שקשה היה להם הנהגה מסוכנת הלזה ע״כ כתיב לשון חפירה שהוא לראות במסתרים לדעת סתרי המדינה כדרך מרגלים: