שאלתו שאירע בריאה באונא הימנית למעלה על הערוגה כעין יותרת והיותרת נתעקם למעלה והעיקום עצמו הי' כט"ד בפרק אמצעי של אגודל והרוחב הוי כצפורן אגודל בינוני אלא שהיותרת הנ"ל הי' כשוכב בגומא וגומא כזו יש ברוב ריאות ואפשר בכל ריאות כי בין אונא עליונה ובין אמצעית למעלה בערוגה במקום השלם יש גומא כזו גם היותרת הנ"ל הי' קצר מהגומא והיותרת הזה נכנס בגומא כי הי' רק בהנחת היד בנחת וכשמסירין היד היתה יוצאת למעלה ואין יודעים אם לדמות אותו ליותרת מגבה או לפיצול מגבה וסי' מובהק שהי' יותרת מגבה דהיינו שהי' לו סמפון מיוחד לא הי' בודקין אם יש לו סמפון או לא כי כשהי' נופחין הריאה הי' היותרת הנ"ל עולה בנפיחה תיכף ושאר הריאה שסביביו לא עלה בנפיחה אלא אחר זמן מועט ויתרת כזו שמונח בהגומא בהנחת היד מה דינו כי כפי המבואר בפוסקים אין לו היתר אפי' אם נדון אותו לפיצול מגבה ג"כ אין לה היתר לפיצול כזו עפ"ד הראש אפרים סי' ל"ה ס"ק נ"ב וגם כאן הוי ריעותא אחרת שהי' צד הפירוד לצד השדרה כט"ד וכפי המבואר כשהפיצול לצד השדרה אין מועיל הנחת היד אלא צריך הבחנת הדעת וכאן לא הי' אפשר להבחין. תשובה. הנה מה שרוצה להוכיח דהוי יתרת מכח שהי' לו סמפון וא"י אם הי' לו סמפון רק מכח דעולה בנפיחה תחלה מזה מוכיח שהי' לו סמפון ולדידי אין מזה ראי' דאטו ההכרח שהיתרת יהי' לו סמפון הרי יתכן שיהי' יתרת ומ"מ היא כשאר בשר הריאה ומה שעלה תחלה בנפיחה יתכן להיות מחמת שהפיצול הי' בשר דק הרגיש יותר בהנפיחה אבל שאר בשר הריאה שעב לא הרגיש בנפיחה מיד ואין מזה הכרח. והנה כיון דכשמניח היד בנחת הוא בגומא כשרה ואף דבבית אפרים סי' ל"ה מחמיר בזה אם אחר הנחת יד בנחת אם כשמסלק ידו הוא יוצא וצריך לחזור ולהניח יד בנחת כיון שכותב רק מסברא דנפשי' אחר הסליחה אין נראין דבריו כיון דעיקר ההיתר מה דמהני הנחת יד בנחת עליו דאמרינן כמו כן הצלעות המונחין עליו יחזירו אותו לגומא וא"כ כאן כיון דאם יניח היד בנחת עליו כל היום לא יצא לחוץ והרי הצלעות מונחין תמיד עליו והם כמו היד וכל זמן שהיד מונח עליו אינו יוצא וא"כ אין כאן חשש חיכוך בצלעות וז"ב להכשיר. ומה שחשש מדברי התב"ש דאם הפירוד נגד השדרה צריך הבחנת דעת ואם א"א להבחין יש להטריף. הנה מדלא כתב בקיצור טרפה משמע דאין ברור לו שטרפה ורק לדעתא דנפשי' כותב דיש להטריף ולדעתי אם א"א להבחין כשרה לא מבעיא אם כל העולם לא ידעו להבחין ודאי דכשרה דספק לכל העולם לא נחשב כחסרון ידיעה ואף דב"ש באהע"ז ס"ס קנ"ה חולק עליו מ"מ בכה"ג יש לסמוך על הט"ז. ועו"נ דאף אם לא הי' ספק לכל העולם מהני בזה מה דאין בידנו להבחין דאינו דומה למה דקיי"ל דספק בחסרון ידיעה אינו ספק התם מיירי דיש ריעותא לפנינו שנפל איסור להיתר וכמו דאיתא כעין זה ברפ"ב דכתובות התם שור שחוט לפניך וכו' כן ה"נ היכי דהוי כבר ריעותא והוי שור שחוט בזה לא מהני ספק בחסרון ידיעה גם התם ליכא חזקת כשרות כיון דאיתרע שנפל בו דבר האוסר משא"כ בזה אף ביתרת הוי רק חשש שסופו להתפרק ויהי' טרפה ונדון ע"ש סופו אבל עתה עדיין לא נתפרק וליכא טרפות לפנינו גם הוי חזקת כשרות דנשחטה הותרה לכך מהני אף ספק בחסרון. והנה אף אם הי' יתרת מהני באופן הנ"ל וכן נראה מלשון הרמ"א יו"ד סי' ל"ה סעיף ה' שכתב וכן אם נמצא אונא על הריאה וגומא תחתיו ומדלא כתב פיצול רק אונא מוכח דאף אם הי' יתרת מהני בזה וכן ממ"ש בסוף דבריו שכתב ומאחר שיש גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה מוכח דאף אם הוי יתרת הדין כן דאין לומר דהכונה דאינו עתיד להתפרק כשאר יתרת דחיישינן בו דעתיד להתפרק דז"א דאם הוי הכונה כן הוי לשון כשאר מיותר רק הול"ל ואינו עתיד להתפרק כיתרת בע"כ הכונה כשאר יתרת שאינו מגבה דכשרה כן ה"נ בזה ומוכח מלשון זה דאף אם הוי יתרת נמי כשר בכה"ג ולכך נ"ל להכשיר בהפ"מ מיהו באין הפ"מ ודאי ראוי להחמיר כהתב"ש וראש אפרים: