כתב הרמ"א בסי' שע"ב סעיף א' כהן ששוכב ערום וכו' עיין בש"ך מ"ש דדוקא באוהל המת ממש אבל בבתים הסמוכין אינו רק טומאה דרבנן ומותר להלביש עצמו תחלה וכן א"צ להקיצו וכו' ועיין במג"א סי' שי"א ושמ"ג שחולק עליו דהוי דאורייתא ועיין בפ"י בחידושיו לסוכה דף כ"א שהוכיח כדעת הש"ך ואם כי לדינא אין בידינו להכריע והוי ספק תורה מ"מ נראה דאם הי' הכהן הזה קרוב להמת מאלו המתים שהכהן מטמא להם בזה א"צ להקיצו ואם הקיצוהו מותר להלביש א"ע אם הוא בבתים הסמוכים והוא כיון דלכמה פוסקים מותר הכהן לטמאות לקרוביו אף שלא לצורך ונהי דאנן דקיי"ל דאינו מטמא רק לצורך מ"מ הוי ס"ס שמא כהפוסקים דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך ואת"ל כאינך פוסקים דלמא הלכה כהש"ך ופ"י דהוי רק דרבנן ובדרבנן מותר להלביש א"ע או שלא להקיצו ועדיף מזה דאם הוי דרבנן שוב יש לסמוך להני דס"ל דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך וכהך ס"ס כתבו גבי דם דגים וביצים עיי"ש ה"ה בזה וז"ב ונכון.
ונראה דדין בית הסמוך לא הוי דוקא בית סמוך ממש רק אף אם הוי שני חדרים תחת גג אחד נמי דינו כבית הסמוך לדעת הש"ך וסייעתו והוי רק דרבנן וזיל בתר טעמא וכן מורה ראיות הש"ך מקבר שיש לו פותח טפח שטהור מה"ת א"כ כל שאינו באותו חדר ממש שהמת בו תחת אהל אחד רק שיש להמת אהל בפ"ע דינו כדין בית הסמוך ועיין כיוצא בזה במג"א או"ח סי' תל"ח שבית פירושו חדר וה"ה נמי בזה וכל זה ברור ועיימ"ש באו"ח סי' קכ"ח כיוצא בדין הנ"ל. ומ"ש לעיל דהוי ס"ס י"ל דהוי ס"ס ביש לו מתירין כיון דהמתיר בודאי יבא דודאי יפנו המת דקיי"ל דגם בזה י"א דמהני ס"ס בדשיל"מ גם י"ל דיש חילוק בין זה לדשיל"מ ודוק: