שא' בישראל שמכר בהמתו לפטרה מבכורה לנכרי רועה שלו והוא הי' קטן בן ט' שנים והמכירה היתה בכסף וסטימותא מה דין של זה הבכור.
תשובה. לדעתי יש לו דין בכור ודאי ומה שרצה לסמוך על הסוברים דבדעת אחרת מקנה הוי לקטן זכי' מה"ת אף שראה דעת הקצה"ח סי' ער"ה ונ"מ סי' ר' דבנכרי לא שייך ד"א מקנה רצה לסמוך ע"ד המח"א שס"ל דבשכר יש שליחות לנכרי וכיון דהוי כאן בשכר שייך לומר בזה ד"א מקנה. שגה בזה חדא דהמח"א מיירי ששכרוהו לענין מעשה זו שעושה עתה בזה נחשב פועל וידו כיד בעה"ב אבל כאן השכירות שנותנין לו הוא לרעות לא שיקנה את הבכור ועל מעשה זו דינו כשאר נכרי ועוד אף אם הוי שייך גם בזה דין המח"א מ"מ שגג דהרי אי נימא ידו כיד בעה"ב בזה א"כ שוב לא קנה כלל דלא יצא הדבר מרשותו והוי כאלו מקנה וקונה לנפשו וז"פ גם מה שרצה לסמוך ע"ד המח"א דס"ל בהל' זכי' ומתנה סי' ה' דיש לקטן זכי' מה"ת רק דיש בידו לחזור בו אימת שירצה א"כ הוי עכ"פ יד עכו"ם באמצע כמו בבהמת ארנונא גם זה אינו חדא דהיא דעה חדשה ומכל הפוסקים לא משמע כן ואף אם יהא כדבריו היינו אם הקנה להקטן יש לו זכי' מה"ת אבל להקנות ודאי אין לו זכי' מה"ת רק מדרבנן וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ה וא"כ כאן דהקנין הוי בכסף שנתן הנכרי לו אם הישראל לא קנה הכסף לא יקנה הנכרי הבהמה ועוד אינו דומה כלל לדין בהמת ארנונא דשם מיירי דהברירה ביד ישראל לבד או ליתן מעות או הבהמה דבזה אף דבעלמא היכא דהוי בידו להיות נשאר שלו נחשב שלו מ"מ בבכור כיון דיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה נחשב יד עכו"ם באמצע מכח דביד הישראל לכופו ליתן לו הבהמה ואזלינן בתר איפכא כיון דבידו לכופו ליתן לו הבהמה נחשב יד עכו"ם באמצע והיינו כמו התם דאין ביד הנכרי לכופו ליתן דמים ולא כמ"ש רו"מ להיפוך אבל היכא דביד הנכרי לחזור בו ולכוף את הישראל ליתן דמים ודאי לא נחשב יד נכרי באמצע וז"ב. גם בנדון הקנין גופו כיון דכסף אינו קונה רק עם סטימותא ומכח דהוי דרך התגרים א"כ נהי דס"ל לכמה אחרונים וכן הסכמתי אני דמהני מנהג התגרים לפטור מבכורה מ"מ היינו רק בגדול דהמנהג הוי לישא וליתן בי' אזלינן בי' בתר מנהג התגרים אבל בקטן דאין דרכו לישא וליתן ואם הי' נושא ונותן בזה בדבר הרשות לא הוי קנינו כלום אין בזה מנהג התגרים כיון דבזה לא נהגו כן ועוד דעיקר הטעם דמהני בזה מנהג התגרים להפקיע איסור היינו מטעם שכתבנו דעיקר הקנין הוי רק הגמירה בלב היכא דגמר בלבו להקנות וכדאמרינן בעלמא בההוא הנאה וכו' גמרי ומקני אהדדי מבואר דהיכא דאיכא הוכחה דגמרי ומקני מהני אף בלי מעשה רק בעלמא אין לנו ראי' שגמר בלבו להקנות רק ע"י מעשה שעושה ניכר שגמר כן בלבו וא"כ ה"ה במנהג הסוחרים כיון דעכ"פ לדין ממון הוי מכירה גמר בלבו כן והוי קנין בעצמותו א"כ תינח היכא דיש לו זכי' מה"ת ואם הי' עושה קנין מה"ת הוי מהני בזה מהני אף מנהג הסוחרים אבל היכא דאם הוי קנין מה"ת נמי לא הוי מועיל דאין לו זכי' כלל א"כ לא עדיף מנהג הסוחרים מקנין תורה וג"ז ברור. ומה שרצה לסמוך ע"ד הסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא גז"א כלום דלא שייך כן רק במי שיש לו זכי' מה"ת באיזה קנין שיהי' והמניעה הוי רק מצד הקנין דהקנין זה אינו רק דרבנן בזה אמרינן דמדרבנן נעשה של תורה אבל היכא דהקטן אין לו זכי' כלל מה"ת א"כ אין המניעה מצד הקנין רק מצד הזוכה שאין לו יד לזכות מה"ת בזה אין שייך לומר דמדרבנן נעשה דאור' ואם כוונתו ע"ד הג"פ דס"ל דמקנין דרבנן נעשה ד"ת היינו דנעשה כהפקר עכ"פ דיוצא מרשותו ע"י דרבנן ונסמוך ע"ד תשו' עה"ג דהפקר פטור מבכורה וכמו שרצה רו"מ לסמוך אח"כ בההיתר שכתב כיון דעכ"פ הוא מכר לו מייאש נפשי' מיני' אך ג"ז אינו דאף להסוברים דהפקר פטור מבכורה היינו בהפקר ממש לעניים ולעשירים אבל בנ"ד דהוי הפקר רק לגבי הקונה ולא לעלמא אין לו דין הפקר דהוי כמו דאמרינן בב"ק דאדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכן כתבתי בתשובתי לו מכבר דאין שייכות בזה דין הפקר לפוטרה מבכורה לכך נראה דיש לולד זה דין בכור ולא חזינן בזה צד קולא כנ"ל לדינא: