במ"ש בסימן רמ"ב סעיף ל"ה בהג"ה ות"ח שאמר דבר הלכה וכו' הנה דין זה הוא מהש"ס בכמה מקומות ועיין בחבורי מי נדה דף כ' ע"ב כתבתי שם דלכאורה הי' נראה דזה דוקא מנדון דמיירי הש"ס כגון שמעיד נגד החזקה שיש לדבר זה חזקת היתר וזה מעיד לאסור או להיפוך בענין דעד דעלמא לא הי' נאמן ולכך גם לת"ח אין שומעין אם אמרה בשעת מעשה אבל אם אומר על דבר שאין לו חזקת איסור והיתר נאמן אף במה ששייך לו דלא גרע מעד דעלמא דנאמן אך מסתימת לשון הפוסקים וברמ"א לא משמע כן וכתבנו שם דטעמו דזה איכא ריעותא כיון דאנחנו לא שמענו חידוש דין זה יש ריעותא לכך אינו נאמן בשעת מעשה עיי"ש מיהו הרווחנו בזה ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דת"ח שאמר דבר הלכה די"ל עפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קכ"ח להוכיח מלשון הרמב"ם בנזירות דע"א נאמן לאסור דבר שיש לו חזקת היתר והוכיח כן הש"ך מן הש"ס וי"ל דהרמב"ם ס"ל דלא כהש"ך בסברתו דאם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור רק אדרבא כמשמעות לשון התוספות בקדושין דלהתיר ראוי להיות נאמן טפי מלאסור עיי"ש א"כ לפ"ז כאן דמוכח מן הש"ס דע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו חזקת היתר מכ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש לו חזקת איסור ולכך סבירא לי' להרמב"ם דנפשט האיבעיא דר"פ האשה רבה דע"א נאמן לעולם ולכך ס"ל להרמב"ם דבאמת רב דאמר ת"ח שאמר דבר הלכה וכו' דאין שומעין לו היינו דמיירי רק באתחזק איסורא וס"ל דע"א אינו נאמן להעיד נגד החזקה רק בת"ח שאמר דבר הלכה עדיף מעד דעלמא אבל אם אמרה בשעת מעשה כיון דהדבר נוגע לו הוי רק כעד דעלמא ואינו נאמן כן ס"ל להני אמוראים שם והש"ס דמבעיא ביבמות אם נאמן או לא היינו דרוצה לפשוט כן ממשנה וברייתא לא מאמוראי. וע"ד שכתב הר"ן בנדרים גבי הנהו כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אבל לדידן כיון דמוכח ממעשה דינאי מלכא וכמ"ש שייך דעד נאמן לאסור ביש לו חזקת היתר ה"ה דנאמן להתיר ביש לו חזקת איסור לכך ת"ח נאמן להעיד אף בשעת מעשה ולכך השמיטו הרמב"ם ודוק: