שא' וז"ל בר"ה ויוה"כ קורין לס"ת אנשים נקובים ונכבדים ואחר העלי' עושה הגבאי מי שבירך ומנדבין כ"א לפי ערכו נדרים ונדבות לצורך בהכ"נ להיות לשלם לחזנים ונרות וקרא הגבאי לאחד שלישי וכשעשה הש"ץ מי שבירך אמר הוא כך וכך לצדקה והבין הגבאי אשר כוונתו לצדקה אחרת שירצה הוא ואחר התפלה אמר לו הגבאי למה לא רצית לומר לבהכ"נ ואם תרצה לעשות צדקה עשה בשלך אבל אין לך כח למעט הכנסות בהכ"נ והשיב הוא אשר לא נראה בעיניו התנהגות הגבאים עם הכנסות הבה"כ וכדומה עכ"ל שאלתו. הנה שפיר קאמר רו"מ ממ"ש ביו"ד סי' רנ"ו ובש"ך שם דאם קנה איזה מצוה צריך ליתן לאותו עיר ויפה אמר רו"מ דכאן הוי כאלו קנה כיון דדרך הוי דכל העולים לתורה לנדור לבהכ"נ וכן הוי המנהג תמיד הוי כמכרו לו ממש וכן בדור בחצרי אם הוא עושה מנהג לדור בחצרו ואח"כ ישלמו לו אם ידוע מנהגו כן גם התם חייב לשלם אע"פ שאמר לו דור סתם ומכ"ש בזה ויפה פסק רו"מ. אך מה שנסתפק כיון דדעתו הוי ליתן לאיזה עני מחויב ליתן גם לו או יוצא במה שנותן לבה"כ. הנה זה ודאי אינו דבשלמא אם לא הי' נקרא מעות בהכ"נ צדקה אז ודאי כיון שאמר לצדקה ודאי מחויב ליתן חוץ ממה ששוה השלישי שעלה אך כיון דמעות בה"כ נמי נקרא צדקה נהי דהוא אומר דכוונתו הי' לדבר אחר הוי רק לדברים שבלב ואינן דברים בצדקה שלנו דהוי דין הדיוט לכך אינו מחויב ליתן להעני שכיוון בלבו בפ"ע מיהו אם נדר הרבה אז ישומו כמה שוה העלי' זו לכה"פ וכמה דרך לנדור העולה לכל הפחות וזה יתן לבהכ"נ והמותר יתן לעני שכיוון לו כן הדין נכון לדעתי: