הנה על מה שפסק המחבר בסי' קס"א סעיף ו' לקח ריבית קצוצה ומת אין הבנים צריכין להחזיר אא"כ הי' דבר מסוים וכו' ונשאל המשל"מ מה הדין בא"ר אם הוא דבר המסוים אם חייבין להחזיר או לא והעלה שחייבין להחזיר אך נראה דאעפ"כ לפי מה שהעלה המשל"מ דכאן כופין את היורשים להחזיר דאיכא קלון וכבוד מ"מ בא"ר נראה דאין כופין דהרי רש"י בפרק מי שהי' נשוי כתב גבי קטינא דארעא דזה הוי מצוה דרבנן ולכך אין כופין ונהי שהתוס' בפ' הכותב דחו פירושו דאף במצוה דרבנן כופין מ"מ כאן בא"ר הוי תרי דרבנן שבשלמא התם בחוב האב גופי' הי' חייב מדין תורה לשלם לכך אף היתומים שמצות כיבוד עליהם בזה דרבנן כופין וכן נמי במצוה לקיים דברי המת הוי רק חדא דרבנן שמחויבין לקיים הצוואה שציוה המת והוי חדא דרבנן אבל כאן בא"ר הרי האב לא ציוה להחזיר רק שהי' חייב להחזיר מדרבנן ואף מדרבנן לא הוי חייב רק לצי"ש א"כ עתה ביתומים הוי תרי דרבנן ובזה לכ"ע אין כופין וז"ב. ובגוף הדין אם כופין היורשים נכון כדעת המשל"מ שכופין ומה שדייק מלשון הטור שאין כופין אין זה דיוק דלכך שינה הטור הלשון בשביל הרישא דקמ"ל שלא מבעיא שאין היורשין חייבין להחזיר רק אין צריכין כלל להחזיר ואם הוי נקט אין חייבין הו"א שדוקא אין כופין אותם אבל מצוה עליהם להחזיר כמו בשאר חוב בלא הניח אלא מטלטלין וקמ"ל הטור דא"צ כלל להחזיר ולכך שינה מלשון הברייתא דהברייתא לא מיירי מדין אביהם שחייב להחזיר ולא נקט דינו רק גבי יורשים לכך עיקר הרבותא שלו בשביל הסיפא דבדבר המסוים אף חייבין להחזיר וכופין אותם ולכך נקט גם ברישא לשון אין חייבין איידי דסיפא דברישא לא הוי רבותא לאשמעינן דאף אין כופין אותם כיון דלא מיירי בתבעו לאביהם בחייו פשיטא שאין חיוב ומצוה כלל על היורשים להחזיר דאין כאן שום חוב על אביהם ולכך נקט לשון חייבין בשביל הסיפא להורות דבסיפא כופין אבל הטור דמיירי מתחלה בדין שהמלוה עצמו חייב להחזיר ועלה כתב שאף שהמלוה כבר נתחייב להחזיר אין הבנים צריכין להחזיר ובזה שפיר ס"ד כיון שעמד בדין אביהם ונתחייב אפשר דעכ"פ מצוה איכא על היורשים אף באין דבר מסוים לכך נקט הטור לשון אין צריכין ולכך איידי דרישא נקט נמי בסיפא א"צ אבל לעולם כופין ועיין במל"מ ובתוס' פ' הגוזל קמא כמה דינים השייכים לדינים הללו: