שא' במ"ש בסי' ק"ס סעיף ט"ז ת"ח שהלוו זא"ז דברים של מאכל וכו' וכתבו הב"י והש"ך דשניהם ת"ח בעינן ושאל כיון דעיקר הטעם שמותר הוא דידעו דאסור בריבית ומכווני לשם מתנה א"כ מה בכך שהמלוה אינו ת"ח כיון שעכ"פ הלוה ת"ח וידע לאקנויי כמ"ש בפוסקים טעם זה א"כ למ"ל שיהי' המלוה ת"ח. לכאורה נראה שהטעם הוא דאם אין המלוה ת"ח ג"כ חיישינן דלמא אתי למסרך כמו דחיישינן גבי אם מלוה לבניו בריבית משום שמא אתי למסרך וכן מצאתי אח"כ בשטמ"ק בשם הרמ"ך שכתב וז"ל והוא שיהא ת"ח שהוא שונא מתנות וכו' דלא אתי לאמשוכי בהכי וכו' משמע דחיישינן בזה שמא אתי למסרך וצ"ל דאף לדידן דס"ל דעיקר איסור להלוות לנכרי בריבית הוא מכח שמא ילמוד ממעשיו ולכך לדידן דלא שייך הטעם שמא ילמוד ממעשיו מותר להלוות לנכרי בריבית ולא גזרינן דלמא אתי למסרך צריך לחלק כמו שחלקתי אני בחי' להל' ריבית בסי' קנ"ט שדוקא בין נכרי לישראל לא מחליף ולא אתי למטעי אבל בין ישראל לישראל מחליף וחיישינן דלמא אתי למסרך. ועוד נראה הטעם דעיקר ההיתר הוא מכח שאנן סהדי שבלא"ה הי' נותנים זה לזה מתנה זו וכן משמע מלשון הפוסקים והחילוק בין ת"ח לשאר ב"א הוא דאף בשאר ב"א מותר ליתן לו בדבר שהוא רגיל ליתן לו מקודם או שיש אומדנא שבלא"ה הי' נותן לו זה רק שבת"ח א"צ אומדנא אחרת רק זה בעצמו הוי האומדנא כיון שת"ח הן מסתמא בלא"ה הי' נותנין זל"ז מתנה זו ולכך מותר ולכך בעינן שיהיו שניהם ת"ח דאם אין המלוה ת"ח ליכא אומדנא דאין מדרך הת"ח ליתן מתנה לע"ה ואסור אף אם מתכוין בתורת מתנה וזה נכון.