שא' בא' שיש לו מיחוש גדול אם מותר לשתות לרפואה שומן דגים טמאים. הנה לדעתי מותר מכמה טעמים דנראה דלשתות שומן הוי שלכד"ה ושלכד"ה הוי רק דרבנן ומותר אף לחולה שאין בו סכנה והשנית דבאמת כל חולי שבפנים נחשב יש בו סכנה דמי יודע מה הוא הכאב שבצד שמאלי הרי הוי כעצמים בבטן המלאה ואף הרופאים אף שאומרים מפי אומדנא מה הוא אין לעמוד על דבריהם רק להקל מכח סכנת נפשות ולא להחמיר בענינים כאלו לכך לדעתי נחשב כחולה שיש בו סכנה רח"ל ומי יודע מה יוכל ח"ו לבוא מזה לכך דינו כיש בו סכנה. ועוד שלישי נראה ליתן לו עצה לשתות מעט מעט פחות פחות מרביעית ויפסוק יותר ביניהם מכדי שיעור אכילת פרס דבזה לכ"ע לא הוי צירוף. והנה ח"ש אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף חולה שאין בו סכנה דח"ש קיל מאיסור דרבנן רק מוכח בש"ך יו"ד סי' רל"ח דעל ח"ש חל השבועה ועל איסור דרבנן לא חל השבועה ומוכח דקיל מאיסור דרבנן (עיין ש"ך סי' רל"ט) א"כ אם איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה מכ"ש ח"ש דמותר לחולה שאין בו סכנה. הן אמת דלא נעלם ממני בעזה"י מ"ש בספרי סה"ח סי' תרי"ח דלכך לא נאמר בפוסקים בחולה שמאכילין אותו איסור להיות מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור רק ביוה"כ נאמר כן ולפמ"ש כאן תקשה יותר למה לא יהי' מפורש בפוסקים דדוקא אם לפי תומו אינו אוכל רק ח"ש אז אין בו מלקות אם שהא יותר מכא"פ אבל אם מתחלה רוצה לאכול הרבה ואינו מפסיק רק כדי שלא להתחייב בזה כיון דדעתו לאכול יותר ולאצטרופי מצטרף אפי' כל היום כולו רק ביוה"כ דאינו תלוי באכילה רק ביתובי דעתי' בזה כל שאינו אוכל ביחד תוך כא"פ לא נתיישבה דעתו אבל בדבר דתלוי בכזית כל דדעתו לאכול יותר מצטרף כל היום וא"כ נסתר סברתי בכאן אך נראה דזה דוקא בחולה שצריך לאכול והוי הכונה לאכילה ולא דהאכילה הוי לרפואה רק דהעינוי יזיק לו אבל מה שיאכל הוי לשם כוונת אכילה בזה שייך סברתי הנ"ל אבל בחולה שאוכל האיסור לא להנאת אכילה עצמה רק לרפואה בזה שפיר דינו כח"ש דעלמא דממ"נ אם נלך בתר המעשה הרי אינו אוכל רק ח"ש ואם נלך בתר הכונה שרוצה לאכול יותר הרי אין כוונתו לאכילה רק לרפואה ורפואה בלי הנאת אכילה מותר אף בחולה שאין בו סכנה לכך נראה דח"ש איסור תורה אם אוכל לרפואה מותר לאכול אף באין בו סכנה ואף דמתיירא אני לסמוך ע"ז לבד מ"מ בצירוף כל הני טעמים לעיל מותר לצרף גם זה. ועיין בסוף הספר: