במ"ש המחבר בסי' ט"ז סעיף ט' לפיכך חש"ו ששחטו וכו' לכאורה הי' נלפענ"ד דהיינו דוקא אם שחטו לצורך דבר הרשות אבל אם שחטו לחולה כגון שהי' החולה צריך לבשר ולא הי' לו רק בהמה חי' ולא הי' לו מי לשחוט רק החש"ו או שהוצרך לנחור לצורך חולה שיש בו פ"נ בכה"ג כיון דהוי לדבר מצוה הוי נחירתו זו שחיטתו ואסור לשחוט בנו אחריו וראי' ממ"ש ביומא ס"ד דמשני שם רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ופריך וכה"ג מי אסור ומשני דחייתו לצוק זו הוא שחיטתו והרי באמת דחי' לצוק גרע אף מנחירה ואעפ"כ כיון דהוי לצורך מצוה עומד במקום שחיטה א"כ ה"נ אם שחט לצורך חולה ע"י חש"ו או ניחר כיון דמצוה קעביד וה"נ הוי מצוה יותר משעיר המשתלח ה"נ נחשב נחירה זו במקום שחיטה וא"ל דש"ה דהוי הכשרו בכך דוקא ואם הי' שוחטו לא מהני רק דחי' בזה הוי הדחי' במקום שחיטה כיון דהמצוה הוי דוקא בכך אבל הכא דאין המצוה דוקא בנחירה או בחש"ו ואם הי' מוצא לשחוט כראוי לא הי' רשאי לנחור רק כיון דליכא שוחט נוחר ומעקר בכה"ג לא הוי הנחירה כשחיטה ז"א דנהי דהכשרו בכך אכתי מנ"ל דעשתה התורה זו כשחיטה ומנ"ל לומר דדעת התורה הוי דדחי' זו יחשב כשחיטה ובע"כ דמסברא ס"ל כיון דמקיים בזה מצוה הוי חשוב ונחשב כשחיטה וכיון דסוף סוף מת הוא ומצד הסברא לולי דגלי קרא דבאו"ב בעינן שחיטה הוי מסתברא לאסור אף בנתנבלה דסוף סוף המית שניהם ביום אחד רק דגלי קרא דלא תשחטו דבעינן שחיטה אמרינן דלא גלי קרא למעט רק באם נחרו לצורך דבר הרשות אבל אם נחרו והמיתו לדבר מצוה עובר עליו כאלו שחטו א"כ ה"ה בשחטו חש"ו או נחרו לצורך החולה נמי חייבין עליו משום או"ב ודין זה ברור לדעתי אלא כיון שאין כחי לחדש דין כזה נראה דבכה"ג יכסה בלא ברכה דספק ברכות להקל: