שאלתו בשו"ב שהוא אבל ר"ל בתוך זי"ן אם מותר לשחוט בליכא אחר וכבר ראה בחכמת אדם שמתיר אך לא נ"ל דבריו. תשובה. הנה אם כי בטעמיה יפה השיג רו"מ דודאי אין ראי' ממלאכת יו"ט דהוי מצוה וגם אין ראי' ממשרת הבית דשם עושה בביתו ואינו הולך למק"א משא"כ בשוחט וגם מ"ש דאינו הולך לטייל הרי השמש אוסר הטו"ז לעשות צרכי בהכ"נ וגם אינו לטייל ואם כי דבריו נכונין מ"מ הדין נכון דמותר כיון דעכ"פ הוי דבר האבד הן אם הוי דבר האבד לו או דהוי דבר האבד לאחרים והן אמת דאני אוסר דבר האבד בפרהסיא מ"מ בשוחט הוי ממ"נ אם שוחט לאיזה יחיד יעשה באמת בצינעא שלא יראנו אדם ואם שוחט לרבים שוב י"ל כיון דפרהסיא אסור מטעם חשדא ובשל רבים ליכא חשדא כידוע וידעו כי אם לא הי' דבר האבד לא הי' מניחין אותו לשחוט לכך ליכא חשדא ומותר לשחוט אף בפרהסיא ואין להחמיר בזה במלתא דרבנן. [ואחד שאלני תינח אם הוי מטעם מלאכה אבל מה נעשה למ"ש בשו"ת בית יעקב שמתוך אבלו לא ישים אל לבו לשחוט ולבדוק הסכין כהוגן. הנה דברי הבית יעקב אין נראין וראי' קצת מש"ס סוכה (דף כ"ה ע"ב) אמר רב אבל חייב בסוכה וכו' עד קמ"ל הנ"מ צערא דממילא הכא הוא דמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופרש"י חובה עליו ליישב דעתו למצוה עיי"ש וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דהוא מצער נפשי' חובה עליו ליישב דעתו למצוה ובפרט שלא להכשיל הרבים ובודאי יעשה כן ואם נאמר כדברי רו"מ אם אירע לו לשוחט שטבעה ספינתו בים וכו' ובע"כ כתירוץ הש"ס שם דזה הוי טרדא דרשות כן ה"נ בזה וחזקה דודאי יכוין דעתי' ויסיר ממנו הצער ואם אין בידו לכוין דעתו הוא עצמו לא ירצה לשחוט ואני מדבר רק אם הוא רוצה לשחוט אם הוא מותר בזה כתבתי כיון דרוצה לשחוט יודע בנפשו שיוכל לכוין דעתו בזה מותר לו לשחוט ואין עליו איסור מכח אבלות וז"פ:]