ע"ד שאלתו ויובן ממילא מתוך התשובה הנה לדעתי אין בזה בית מיחוש על השו"ב ואף ערעור כל דהו אין עליו והנה מה שחתמו בני העיר שאם ישחוט אחד בלי חברו יהי' שחיטתו עליהם כנבלה הנה מצד נדר אין בזה בית מיחוש חדא דהוי בכתב ואת"ל נדר מהני בכתב היינו בלשון בינוני שיכתבו אנחנו מקבלים ולא בלשון עבר שכתבו קבלנו עלינו וזה הוי רק לשון הודאה ולשון הודאה אינו לשון נדר ולא מהני הודאה רק בממון ועוד כיון שלא הוי כתב ידן רק חתמו נמי לא מהני בנדר ושבועה כאשר כתבנו כל זה בכמה תשובות ועוד כיון שכתבו להיות אסורה כנבלה הוי מתפיס בדבר האסור ולא הוי נמי נדר ועוד שלא כתבו דהבשר יהי' נבלה רק שחיטתו יהי' כנבלה וזה הוי דבר שאין בו ממש ולא חל עליו נדר מן התורה ואין לנו בזה חשש רק דעכ"פ הוי קהל שפסלו שחיטת הכל דהוי שחיטתו אסורה כמ"ש בתשובת הרא"ש ובש"ע סי' א' והנה בין כך או כך אין בזה חשש חדא דאפי' הוי חשש נדר דאורייתא מ"מ קיי"ל בנדרים סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה וכיון דכת"ר אומר דכל עיקר התקנה הוי מחשש הסכין א"כ אף שבלשונם כתבו שלא ישחוט אדם בלתי חברו לא אזלינן אחר הלשון רק אחר הכונה והכונה הוי רק על בדיקת הסכין והרי כאן כיון שהי' הסכין בדוק משניהם מן הלילה וגם אחר גמר שחיטת האחד בא השני ובדקו ומצאו יפה אין בזה שום חשש גם הרא"ש והש"ע מיירי רק לענין אותה השחיטה שכבר שחט שהיא אסורה ולהבא תליא בזה אם כבר האכיל להם דבר האסור לכך הוי כחשוד לאותו דבר ושוב לא מהני אף אם יסכימו להכשירו להבא אבל אם לא האכיל עדיין א"כ אינו חשוד להאכיל נבלה ובפרט דעשה כן בפירסום והודיע לשוחט השני א"כ ידע דהשוחט יודיע הדבר ולא יאכלו ממנו א"כ לא האכיל דבר איסור גם נדון בזה כשוגג שסבר שמפני כבוד שבת ושעת הדחק מותר לו לעשות כן ואם הי' נשאל להרב הי' בעצמו מתירו והוי עכ"פ אומר מותר ואומר מותר שוגג ובשוגג מותר שחיטתו כמ"ש התב"ש סי' ב' ומה לי שוגג אחר או אומר מותר לכך אין בזה חשש כלל ואין עליו ערעור אפי' כל דהו: