שא' בקדרה חדשה ששרו בה שומן במים יותר מעל"ע אך אחר המעל"ע ראו כי הי' רק מעט מים בקדרה ולא נשרה שם רק קצה אחד מן השומן על שפתו וזה נעשה מחמת שהקדרה חדשה בלעה מן המים ויש להסתפק אימתי בלעה הקדרה מן המים אולי בלעה תוך מעל"ע ולא נשרה השומן מעל"ע ולא נאסר רק זה המעט שנשרה על שפתו כיון דעתה אינו ניכר. וצידד להיתר לבטל השומן עוד ברוב בצירוף דעת המעיל צדקה סי' ל"ה שהעלה כדעת הב"י דאף דם בעין כיון דנתערב במים נחשב דם פליטה וכיון דאינו נבלע רק אחר כ"ד שעות כבר הו"ל כדם פליטה ויוצא ע"י מליחה שנית גם בצירוף דעת החוו"ד סי' ע' דספק כבוש בדם מותר ג"כ ואף כי הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה העלה דספק כבוש אסור בדם וגרוע מבישול מ"מ בצירוף דעת המעי"צ הנ"ל העלה להיתר. תשובה. יפה הורה בזה. ומ"ש דלומר שנתבטל המעט ברוב אי אפשר מכח מ"ש הפמ"ג בשם הכה"ג דלא שייך לומר ביטול ברוב רק היכא דנודע תחלה איזה ההיתר והחוו"ד סי' ק"ה הביא ראי' לזה מחמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'. הנה בקו' זו בסוגיא דפסחים הרגשתי בזה וישבתי בע"א ואין ראי' לדין הנ"ל לומר היכא דלא הוכר ההיתר מתחלה דאינו בטל ועתה נראה עוד דאין ראי' מזה די"ל דמזה יהי' מוכח כדעת השטמ"ק בב"מ דף ו' גבי קפץ אחד וכו' דאף שנתבטל ברוב לא נחשב ודאי ההיתר רק ספק רק דהתורה התירה ספק כזה והנה כתבנו במק"א דלפ"ז היינו רק להיתר דמותר הוא באכילה מכח הספק בזה התירה התורה אבל לצאת ידי חובתו אינו יוצא ע"י ביטול ברוב כיון דהוא חייב מצוה ודאית ודבר שנתבטל ברוב אינו רק ספק ולכך א"ש גם זה כיון דהוא חייב לעשות פסח ודאי וזה כיון דנתערב בו פסח פסול אין עליו רק תורת פסח ספק כמו דהתם נקרא עשירי ספק ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק כן ה"נ פסח ודאי אמר רחמנא ולא פסח ספק ולכך אינו יוצא בו ידי פסח וז"ב ונכון בסברא. ואין ראי' לדין הנ"ל. ועו"נ לצדד היתר בזה די"ל כיון דהשתא נמצא בו רק מעט מים אמרינן הרי לפניך ואזלינן בתר השתא כיון דהשתא הוי רק מעט כן הוי נמי מעיקרא וכיון דדרך הקדרה כן לבלוע מעט מעט דומה למקוה דחסר ואתאי חסר ואתאי אמרינן הרי לפניך וכן הוא דעת האו"ה הובא בטו"ז סי' כ"ה דאם השומן בא לפנינו כשהוא קשה אזלינן בתר שעת מציאותן ואף דחלקו עליו שם מ"מ בכה"ג הכל מודים והוא עפמ"ש בטוטו"ד סי' ק"פ לבאר הטעם למה באמת ס"ל דלא כהאו"ה בזה היינו עפ"ד התוס' נדה נ"ח ד"ה ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום שכתבו ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק דנדה דהתם הטומאה עצמה באה ממקום למקום והכא הטומאה עצמה בחד מקום עומדת עיי"ש א"כ ה"נ כיון דהעכבר עומד במקום אחד והספק על השומן אם הוא רך או קשה לכך לא שייך בזה לומר דנלך בתר שעת מציאותן וכתבנו דאף דבדף נ"ח מסיק הש"ס דאף כשהטומאה במקום אחד נמי אין מחזיקין ממקום למקום היינו דוקא התם דעכ"פ ההוכחה שממנו מוכח הטומאה הוי ממקום למקום דהרי לולי הדם לא היינו מרגישים כלל בשום טומאה רק דע"י הדם נודע לנו חשש טומאה והרי הדם בא ממקום למקום לכך נחשב לנו כאלו גוף האשה הטומא' באה ממקום למקום וזה הוי פלפול הש"ס שם אם אזלינן בתר האשה שהיא הטומאה והוא בחד מקום ולכך מחזיקין טומאה ממקום למקום או אזלינן בתר הדם והוא המודיע הטומאה והוא בא ממקום למקום ולכך מסיק הש"ס דאף בזה מחזיקין טומאה ממקום למקום אבל בעכבר דהטומאה המודיע הוי הכל העכבר לכך כיון דכולו בחד מקום לכך מחזיקין טומאה ממקום למקום עכ"ד וישבנו בזה מה שהשתמשו הפוסקים בה"פ כמה פעמים בסברא זו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום מכח דהתם הוי גוף האיסור ממקום למקום עיי"ש וא"כ ה"נ הרי השומן עצמו היתר הוא וא"כ גורם האיסור והמודיע הוי המים והרי במים שנמצא עתה אין לו כח לאסור רק בצירוף המים שנבלע בקדרה וא"כ אין לנו חשש ע"י המים שכבר נבלע כעת בקדרה לומר דעד אחר מעל"ע הי' בתוך הקדרה והרי עתה הוא בדופן הקדרה ולומר דעד אחר מעל"ע הי' בחוץ זה שפיר הוי החזקת טומאה ממקום למקום וכ"ע מודי בזה לאו"ה דאזלינן בתר שעת מציאותן ואין לנו להחזיק ריעותא וז"ב ונכון. וגם לענין ביטול ברוב מה דחשש רו"מ לומר דזה חתיכה קטנה אינו בטל כיון דלא הוכר ההיתר מתחלה כדעת הכה"ג וחוו"ד הנ"ל גם לו יהא כדבריהם אין לו דמיון חדא דהרי כל השומן הי' היתר מתחלה והי' מותר לאכלו חי רק דהוי חשש שמא נאסר אח"כ וכיון דאח"כ נמי אינו נאסר רק מקצתו לכך בטל לי' ברוב היתר והם לא דברו רק היכא דלא הוכר ההיתר מעולם גם כאן דמשעה שראה הרואה מעט השומן הכבוש במים הוא ראה איזה חתיכה נאסרה והמותר שלא ראוהו כבוש הי' מותר מטעם הנ"ל א"כ לו הוי ניכר ההיתר בפ"ע והאיסור בפ"ע רק דאח"כ שכח היינו תערובת איסור והיתר ממש לכך זה המעט בטל ברוב גם יש לצרף בזה דעת הסוברים בסי' ס"ט דדוקא מלוכלך בדמים בעינן אבל באינו מלוכלך אין בו איסור לכך מכל הלין טעמי נראה דהשומן הזה מותר אף בלי תערובת שומן אחר עוד ואם נחמיר לבטלו עוד ברוב ודאי דמותר כנלפענ"ד לדינא: