שא' במינקת אלמנה שילדה אחר מיתת בעלה והניקה ח' ימים ואח"כ נתנה בנה למניקת והיא הניקה בן אחר ואח"כ גמלה בנה ונשאת אחר כ' חודש בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור לישא תוך כד"ח ואח"כ נודע להם האיסור. תשובה. הנה הש"ע כתב בסי' י"ג סעיף י"ב עבר ונשא מעוברת או מניקה תוך זמן זה מנדין אותו אא"כ ברח ויוציא בגט מזה מפורש דלא מהני בזה הפרשה רק לגרש אך יש לי לעיין בשני דינים אם דוקא בעבר במזיד ונשא כופין בגט אבל בשוגג אין כופין או אף בשוגג כופין ומ"ש בש"ע בעבר ונשא היינו רק עבור מנדין דבזה אין מנדין רק במזיד ולא בשוגג אבל גט אף בשוגג בעי והשני יש לעיין אם גם בגמלתו הוי הדין דנימא דבגמלתו נמי כופין בגט כדין גוף מינקת או נימא דבגמלתו נהי דאסורה להנשא לכתחלה בדיעבד א"צ גט ואפשר דגם הפרשה א"צ בדיעבד בזה. והנה גרסי' בפ"ה דכתובות ת"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו וכו' עד והלכתא מת מותר גמלתו אסור ופרש"י שם הטעם דגמלתו אסור לגמלתו משום שרוצית להנשא מוכח דאין הטעם משום לא פלוג רק משום דאמרינן שבכונה עשתה כן כדי להנשא ובתחלה בד"ה בגזרותיו סיים רש"י וה"נ ל"פ רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו משמע דהטעם הוי משום ל"פ וא"כ פרש"י סתרו אהדדי וא"ל דרש"י ס"ל דמשום ל"פ הי' ראוי לאסור אף שמת בנה דגם בזה שייך ל"פ ולכך להס"ד דפריך מכח הלכה כר"מ בגזרותיו והוי סברא לומר בין במת בין בגמלתו אסורה ולכך פרש"י משום ל"פ אבל להמסקנא דמסיק דמת מותר גמלתו אסור א"א לפרש משום ל"פ דא"כ גם במת יהי' אסור ולכך מוכרח לפרש משום דאמרינן שגמלתו כדי להנשא ובמת לא שייך זה כמ"ש בש"ס אח"כ אך ז"א דא"כ דלמה באמת כיון דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו למה קיי"ל במת מותר ולא גזרינן אטו לא מת ומ"ש התם דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ובע"כ דבמת לא שייך למגזר אטו לא מת ואינו דומה למה דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו וכוונת הש"ס בע"כ כמ"ש התוס' וא"כ קשה דפרש"י סתרי אהדדי דתחלה פרש"י גמלתו אטו לא גמלתו ואח"כ פי' שלכך גמלתו כדי להנשא וצ"ע. וגם על גוף הש"ס קשה דברייתא נקט זו ואצ"ל זו דנקט נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת להנשא דהרי הוי ק"ו דמה בנתנה בנה למינקת מותרת כ"ש בגמלתו שאינו יונק כלל ומכ"ש דבמת מותרת וראי' דבמת קיי"ל אף לדידן דמותרת ובגמלתו אסורה ובע"כ דמת עדיף ולמה נקט זו ואצ"ל זו וצ"ע וז"ל הרא"ש בפסקיו ואפי' נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה להנשא עד כד"ח דחיישינן שמא תמהר לגמלו כדי שתנשא ויסתכן הולד ושינה מלשון רש"י שרש"י כתב גמלתו שרוצה להנשא ומשמע דכוונתו מטעם קנס הוא דקנסינן אותה ותלינן שגמלתו מחמת זה אבל מלשון הרא"ש משמע דלאו מטעם קנס הוא רק משום גזרה שיש לחוש שתגמלו פעם אחרת כדי להנשא ויש להאריך ואכ"מ ואני מסיים לדינא דאם הי' במזיד מה שנשא אותה אז הי' מקום לקנוס אותם לגרש אז אף בגמלתו הי' אפשר לומר כן אבל הכא כיון דהי' שוגג ובשוגג כבר סמכו הפוסקים לסמוך על הסוברים דשוגג א"צ גט דל"ש בזה קנס כיון דשוגג הוי וא"כ לא הי' צריך בזה רק הפרשה והפרשה נראה דלא שייך רק באם עדיין מניקתו דיש מעלה בזה שתשגיח עדיין עליו למסמסו בביעי וחלבא וכן לענין הבחנה דיש מעלה עדיין לתקן בהפרשה בזה בעינן הפרשה אבל אם כבר גמלתו שכעת אין לו תועלת ע"י הפרשה דמה דהוי הוי ועיקר איסורו הוי מטעם גזרה שמא תגמלנו פעם אחרת בזה די מה דאסרינן לה לכתחלה להנשא ובזה לא תעשה כן עוד פ"א וכמו דאמרינן בגיטין במוקדם דאהני לכתחלה לא תנשא כן ה"נ בגזרה זו די דלכתחלה לא תנשא ושוב לא תעשה כן ובפרט דאם תעשה כן במזיד באמת תצטרך להתגרש ולא יועילו מעשי' כלום וא"כ שוב אם עשתה כן בשוגג א"צ עוד הפרשה ומותרין לדור ביחד כן נ"ל: