הנה אשה שזינתה עבור הצלת נפשות מישראל המהרי"ק בתשובה העלה לאיסור ובתשובותי דחיתי דבריו והבאתי ראי' להיפוך וכעת אני תמה על המהרי"ק ממ"ש ראי' מש"ס דמגלה דכאשר אבדתי אבדתי וכו' והרי לכאורה משמע מש"ס שם להיפוך ממ"ש שם אח"כ כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י שם שאף שאני הולך אליו באונס הוא. א"כ מפורש אמרה דהוי באונס ותחלה אמרה כאשר אבדתי אבדתי משמע דמחשבת זה לרצון ומזה לכאורה הי' מוכח כדעת הישיע"ק ותשובת גא"י שדחו ראיות מהרי"ק דהתם הכונה כיון דהוי כשבוי מלכות לכך תהי' אסורה על מרדכי ע"ש ולכך א"ש דלענין לאסור על מרדכי שפיר תהי' נאסרת משום שהוא אדם ולא אל ויש לו לחוש שמא נתרצית אבל נגד עונש מהקב"ה שפיר טענה כיון דלפניו ית' גלוי שלא נתרצית והי' באונס אין ראוי' לעונש. גם דעת המהרי"ק הי' נ"ל די"ל דנהי דלענין לבעלה שתאסור נחשב רצון היינו דאיסור בעלה לאו בעברה תליא דאף שלא עשתה עברה י"ל דאסורה על בעלה אם נגע בה אחר דרך ביאה והוי כפסולי הגוף בכמה פסולים ואסורי ערוה דנאסרים זע"ז אף שלא חטאו ולא פשעו כן י"ל בזה דדוקא אם זינתה באונס ממש שהוא תקפה ובא עלי' בזה גלי קרא שמותרת לבעלה אבל כל שבא עלי' ברצון אסורה אף דלא הוי בעברה ולכך למרדכי נאסרה אף דלא הוי בעברה אבל נגד העונש ממנו ית' שפיר טענה דבאמת כיון שהיא הולכת עבור הצלת נפשות ישראל הוי אונס ולכך טענה שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל כד דייקינן קשה על שניהם ממ"ש במס' מגלה בפסוק ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת כדת של תורה דעד השתא באונס ועכשיו ברצון וא"כ דברי הישיע"ק ותשו' גא"י נסתרין דלפי דבריהם באמת אנוסה היתה ולא כיוונה מעולם לרצון א"כ למה אמרה דהוי שלא כדת של תורה הרי כדת הוא כיון דהוי באונס באמת וגם לדברי מהרי"ק הוא תמוה שדבריו סותרין זא"ז דתחלה אמרה דהוי שלא כדת דעד עכשיו באונס והשתא ברצון דהרי אמרה דהוי ברצון ממש ועושית שלא כדת של תורה ואח"כ אמרה שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופרש"י אף שאני הולכת אליו באונס הוא א"כ החשיבה זה לאונס ולכך נראה כמ"ש במק"א והבאתי ראי' מרש"י דעיקר הרצון שגילתה מאיזה משפחה היא וזה לא עשתה עבור עתה רק עבור עתיד פן יוסיף המן לעשות כן בזמן אחר עיי"ש ולכך א"ש כיון דזה ידוע שאין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו ולרעה אינו הולך בתר עתיד ולכך אמרה שפיר ובכן אבוא אל המלך שלא כדת דעד השתא באונס ועכשיו ברצון זה גלתה לו מה שדעתה לעשות למחר וליומא אחרא ביום שני של המשתה שתגלה לו מאיזה משפחה היא ואז תעשה שלא כדת ויהי' רצון ממש כיון דזה הוי שלא מחמת הצלת נפשות רק עבור העתיד וחשש בעלמא ולכך תהי' נאסרת על מרדכי אבל אח"כ כשהגיעה לבית הצלמים כשנסתלקה שכינה זה הי' ביום א' להליכתה ואז לא הי' דעתה לגלות לו עכשיו רק למחר וא"כ כעת הי' אונס ממש דאף שהולכת אליו מ"מ באונס הוא עבור הצלת נפשות והוי אונס ממש ומה שעתידה לעשות למחר אין ראוי לענשה היום כיון דלרעה אין הקב"ה דן את האדם רק כפי שעתו. ויובן בזה מ"ש המפו' מ"ש שמא אתה דן על השוגג כמזיד ואונס כרצון ותרתי למ"ל ולפמ"ש א"ש דהיא היתה מסופקת אם מותר לזנות עבור הצלת נפשות ולכך טענה ממ"נ דמתחלה סברה דמה שהיא הולכת אליו הוי באונס משום הצלת נפשות ומותר לזנות כה"ג וטענה ממ"נ דאם אין הקב"ה דן אונס כרצון א"כ למה נענשה הרי הולכת משום הצלת נפשות ובע"כ שאסור לזנות עבור הצלת נפשות א"כ עכ"פ שוגגת הי' שהרי תחלה ס"ל שמותר ובע"כ מוכח דהקב"ה דן שוגג כמזיד ונענשה עבור שוגג ואת"ל שאין הקב"ה דן שוגג כמזיד יהי' מוכח שדן אונס כרצון ולכך אף שהיא הולכת באונס באמת נדונית כרצון ולכך טענה ממ"נ או דאתה דן על השוגג כמזיד או על האונס כרצון ועכ"פ מן הש"ס הנ"ל לפי דרכנו יהי' מוכח דלא כדעת המהרי"ק רק אדרבא זה הוי אונס ממש רק מה שגלתה אח"כ משפחתה עבור לתקן החשש להבא בזה נאסרה על מרדכי וא"ש: