הרמב"ם פסק בפט"ו מהל' אישות דלא ישא עקרה וזקנה וכו' אא"כ הי' לו בנים והקשה הרמ"ך דהרי אף בלא הי' לו בנים קיי"ל כר"י דלערב אל תנח ידך וכו' וכתב הלח"מ די"ל דברי הרמב"ם דמחלק בין מכירת ס"ת אך סיים דהרמב"ם סתם יותר מדאי ובאמת בדברי הרמב"ם הן בהל' אישות הן בהל' ס"ת לא נזכר כלל ענין ס"ת ולהחזיק דברי הלח"מ ולבאר הענין נ"ל דהטעם דמותר למכור ס"ת כדי לישא אשה הוי מכח דעשה דוחה עשה ובזה הוי א"ש אף דלא הוי בעידנא דמעקר האיסור מקיים העשה מ"מ הרי כתבו התוס' בפסחים פ"ה גבי מחוסר כפורים בע"פ דעשה דוחה עשה אף דלא הוי בעידני' ובהכי א"ש דעת הנ"י בפ' הבע"י דס"ל לישב בלא אשה אין מוכרין ס"ת והח"מ וב"ש פליגי בכוונת הנ"י ודבריהם תמוהין דראו סוף דברי הנ"י ולא ראו תחלת דבריו שם בהתחלת הסוגיא שכתב דאין מוכרין ס"ת עבור שלא לישב בלא אשה (עיין הגהות ט"ז הרגיש בזה) אך טעמא בעי והב"ש נדחק דבעבור דמי ס"ת צריך לעשות מצוה ולא הצלת עברה והוא מחוסר טעם אך לפמ"ש א"ש דלא מצינו בשום מקום שיהי' ל"ת דוחה עשה ואדרבא עדל"ת לכך מכירת ס"ת הוי מצוה להחזיק לעצמו ס"ת ולכתוב לו ס"ת לכך בעשה דפ"ו עשה זו דוחה עשה של ס"ת אבל בשביל שלא לעמוד בלי אשה הוי רק לאו ולכך אין כח בלאו לדחות העשה רק אדרבא עשה של ס"ת דוחה ל"ת של אשה ולכך דייק הרמב"ם שפיר דבה' אישות מיירי מדין מצות עשה מה שהאדם מחויב לקיים פ"ו כמ"ש בלשונו ולכך גבי עשה שפיר כתב דאין עליו חיוב עשה לישא אשה רק כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אין עליו חיוב עשה אבל בהל' א"ב שם מדבר מלא תעשה ממה שאסור לאדם ולכך במנין הל"ת שפיר מנה דאף כשיש לו בנים לא יקח אשה שאינה בת בנים ובאמת עיקר לימוד דר"י הוי מכח דלערב אל תנח ידך א"כ בבוקר זרע זרעך הוציאו בלשון עשה מוכח דזה הוי עשה ומותר למכור ס"ת עבור זה אבל בלערב לא אמר בלשון עשה רק אל תנח ידך בלשון ל"ת ובל"ת לא דחינן עשה עבורו ולכך לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דממילא נשמע כיון דפרי' ורבי' כתבו לגבי עשה ומצות לערב כתבו גבי ל"ת מוכח מזה דזה לאו וזה עשה א"כ ממילא הדרינן לכללא דעשה דוחה עשה ואין ל"ת דוחה עשה וממילא מובן וא"ש: