במ"ש בסי' כ"ט סעיף ט"ו אמר לה התקדשי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה לה א"מ. טעם דעה זו הוא משום דאין אומן קונה בשבח כלי וישנו לשכירות מתחלה ועד סוף. ונסתפקתי אם התנה בפירוש שלא יחול חוב השכירות אלא בסוף וכ"ז שלא יוגמר המלאכה לא יחול השכירות כלל אם יכול לקדשה בזה או לא ולכאורה נראה בפשיטות דמהני כיון דמתנה בפירוש שלא יחול החוב אלא בסוף ובפרט אם אמר בפירוש שאם לא יוגמר המלאכה לא יתחייב ליתן לו פרוטה אחת רק כל השכר יתחייב בסוף בשעת גמר מלאכה פשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומהני הקדושין אך לפ"ז תקשה לכאורה דא"כ גם כי אמר לה סתמא התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך למה לא נימא דהי' כוונתו מסתמא באופן המועיל ומה בכך שבעלמא ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכאן הי' דעתו שלא יחול אלא לבסוף כדי שיחולו הקדושין והרי אף בשואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה כתב הרא"ש והכי קיי"ל דמסתמא התכוין באופן המועיל ונתן לו במתנה אף שלא הזכיר לשון מתנה רק שאלה וא"כ אם באיש אחר אמרינן כן שאין נ"מ לו אם יחולו קדושין של זה או לא אעפ"כ אמרינן שהתכוין באופן המועיל מכ"ש במקדש עצמו ובפרט שלא הזכיר בלשונו בפירוש להיפוך מ"ט לא נימא שהי' כוונתו באופן המועיל שלא יחול כאן חוב השכירות אלא בסוף כיון שבדעתו תלוי הדבר ולכאורה יהי' מוכח מזה דאף אם אומר בפירוש שלא יחול השכירות אלא בסוף לא מהני להך מ"ד דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אך מחוסר טעם למה יגרע זה מלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף דמהני הקדושין לכך נראה דמזה עצמו יהי' ראי' לדעת התוס' רי"ד שהביא הח"מ והב"ש שצריך שיאמר לה אחר הנתינה מחדש התקדשי לי וכו' ולפ"ז א"ש הכל שבשלמא בהשואל חפץ מחבירו והודיע שרצה לקדש בו דבדיבור זה שמדבר עמו עכשיו בשעה זו תלוין כל הקדושין שאם דעתו בשאלה בעלמא לא תתקדש בו ואם דעתו למתנה מהני ושוב אחר זמן זה ודיבור ההוא לא יהי' לו עוד דברים ועסק עם השואל בזה אמרינן שמסתמא התכוין באופן המועיל שיהי' לשם מתנה אבל כאן הרי בשעה שאומר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך עדיין לא נגמרו הקדושין אז לידע שיצטרך אח"כ לומר לה אחר המלאכה שנית התקדשי וא"כ כיון שבדיבור הזה לא נגמר הקדושין תיכף שוב י"ל כיון דבאמת אף אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף יכול אח"כ לקדשה באופן שיאמר לה בהנאת מחילת מלוה וא"כ שוב אין ראי' ממה שאמר לה התקדשי בשכר מלאכה שאעשה עמך שהי' דעתו באופן המועיל די"ל דהי' כוונתו כפשוטו שהרי סוף סוף יאמר לה אח"כ שנית התקדשי ואפשר שדעתו הי' מתחלה שיאמר לה אח"כ התקדשי בהנאת מחילת מלוה וא"כ כיון שי"ל שכן הי' דעתו מתחלה שוב אף שאחר המלאכה אינו אומר בהנאת מחילת מלוה רק כפשוטו לא מהני דכבר נעשה מלוה דחל השכירות מתחלה ועד סוף דאפשר שמתחלה לא הי' בדעתו כן ואף שהוא אומר שגם מתחלה הי' דעתו לכך לא מהני דהוי דברים שבלב ואינן דברים ודוקא אם מתחלה ניכר האומדנא לפנינו שכן הוי דעתו לא נקרא דברים שבלב כדמצינו בכמה דוכתא אבל כל שמתחלה אין ניכר הוי דברים שבלב ולא מהני ולכך כ"ז שלא פירש הוי חיוב השכירות מתחלה ועד סוף ולכך אינה מקודשת. מיהו לפ"ז תקשה לדעת הרמב"ם שכתבו הפוסקים בשמו דס"ל אף בהנאת מחילת מלוה א"מ ולא בהרווחת הזמן אחר הלואה וא"כ אם ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף אין שום אופן שיכול לקדשה אחר המלאכה ושוב ראוי שנימא שבודאי הי' דעתו מתחלה באופן המועיל שיהי' יכול לקדשה אח"כ שלא יחול השכירות אלא בסוף אך צ"ל שע"כ לא אמרינן סברא זו דדעתו סתמא באופן המועיל רק כעין השואל חפץ מחברו לקדש בו דאז אמרינן כיון דניחא לי' להמשאיל שיקדש זה אשה בחפצו מסתמא הי' דעתו באופן המועיל כדי שיחולו הקדושין ואם לא יגמרו הקדושין שלא יתרצו זל"ז אז באמת לא יהי' מתנה רק שאלה בעלמא ולכך לא הזכיר לו שנותן לו במתנה רק בלשון שאלה מחמת שהוא לא רצה שיהי' בכל ענין במתנה רק שעתה נותן לו בשאלה בעלמא רק שאם יגמרו הקדושין שתתרצה האשה ותקבל זה לקדושין אז יהי' למפרע במתנה עמ"ל אומדנא כזו אמרינן אף שלא הזכיר בפירוש אבל הכא גבי שכירות בעינן שאף אם לא תתקדש כלל שיתבטלו הקדושין ויהי' הוא גובה ממנה מעות ג"כ לא יחול חוב השכירות עד לבסוף ואז כיון דלא הוי מלוה כלל בשום אופן ממילא יכול לקדשה בו אבל אם הקדושין מתבטלין חל השכירות מתחלה שוב לא מהני מה שנימא שאם הקדושין חלין שנימא שהי' דעתו שלא יחולו השכירות עד לבסוף דהרי סוף סוף שלולי שהיו הקדושין חלין הי' השכירות חל מתחלה ושוב הוי מלוה ובע"כ שבעינן שאף שיתבטלו הקדושין לא יחול השכירות אלא לבסוף ושוב בזה בודאי לא הי' מסתמא דעתו לכך דודאי דעת רוב ב"א אינו כך בשלמא כשיוגמר מלאכתו לקדושין דעתו באמת באופן המועיל אבל כשלא יוגמר מחשבתו אז בודאי מסתמא אין דעתו להפסיד לעצמו שלא יחול השכירות בחוב אלא לבסוף דהרי יש לו ריוח לענין כמה דברים שיהי' החוב חל מתחלה לכך מסתמא לא הי' דעתו שאף אם יתבטלו הקדושין לא יחול עד לבסוף ועוד דאם הי' דעתו לכך א"כ רצה שבכל ענין לא יחול השכירות עד בסוף שוב הו"ל לפרש ולא לומר סתמא אלא ודאי דעתו הי' שאם לא יוגמרו אח"כ הקדושין לא יחול מבסוף רק מעתה ושוב הוי מלוה אף אם נתרצית להתקדש לא מהני ולפ"ז אם התנה בפירוש שלא יחול השכירות עד בסוף ודאי דמהני וז"ב לדינא: