הפרישה בסי' כ"ח הקשה דלמה בשט"ח דידה כתב הטור דמסתמא אין דעתה על הנייר ולמה בשט"ח דאחרים כתב בסתמא דשמין את הנייר עיי"ש ונ"ל להסביר הדבר שמבואר לעיל שאם קדשה בגזל דידה או בחוב שלה דאם לא אמרה הן אינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ופרשו הפוסקים הטעם משום דאמדו חכמים דאין דעת האשה להתקדש בשלה וכו' ולפ"ז ה"ה הכא בשלמא בקדשה בשט"ח דאחרים דכמו שהמלוה עצמה אינו שלה כן נמי השט"ח אינו שלה ולכך כמו שדעתה על המלוה כן י"ל דהוי דעתה על גוף השטר לכך מקודשת דכיון די"ל דהי' דעתה על הנייר מסתמא הי' כוונתה באופן המועיל אבל בקדשה בשט"ח דידה כיון דהלוה נותן שכר הסופר א"כ גוף הנייר שלה הוא ולכך בודאי אין דעתה להתקדש במה שהוא שלה ואין דעתה רק על המלוה עצמה שאינו שלה אבל לא על גוף השטר שהוא שלה ואף באמרה הן לא מהני דנהי דבגזל דידה מהני הן היינו כיון דחזינן דנתרצית נתרצית אבל הכא נהי דאמרה הן י"ל דהי' דעתה על גוף המלוה לא על השט"ח דאין דעתה להתקדש בשלה ואף דאם קידשה במשכון דידה מקודשת ואף שכתבתי בחי' דמשכנו בשעת הלואתו צריך להן מ"מ אם אמרה הן מהני היינו כיון דיש לו משכון אז יכול לקדשה בגוף החוב ג"כ ולכך באמרה הן מקודשת ממ"נ אם האמירת הן הוי על המשכון מקודשת בנתרצית דלא גרע מגזל דידה ואם על החוב ג"כ מקודשת אבל בשט"ח כיון שבגוף החוב א"י לקדשה אינה מקודשת בסתמא אף שאמרה הן די"ל דדעתה על החוב עצמו. ולפ"ז היכא דאירע שהי' השט"ח שלו שהוא נתן השכר לסופר ולא האשה ומכ"ש אם נתן שט"ח על עצמו וקידש בו שכתב הב"ש בשם הש"ג שיש להסתפק בו עיי"ש בזה אם הי' הנייר ש"פ אף בסתמא שלא הזכיר השטר בפירוש ג"כ מקודשת דדעתה על הנייר וז"ב לדינא: