שא' באם מכר לחבירו חפץ ונודע שהי' מקח טעות אם המעות כגזל בידו ואם קידש בהם אשה א"מ או לא הוי כגזל ומקודשת. תשובה. כבר נסתפק בזה המשל"מ והוכחתו מן הירושלמי גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שא"ר זעירא לפי שאין דמיהן א"ר חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל וכו' ומזה מוכח דלמה דקיי"ל דאין מקדשין בגזל אסור לקדש במעות של מקח טעות דהוי גזל ובסוף דבריו כתב דיש לחלק ולומר שדוקא באיסורי הנאה הוי כן אבל בשאר מוכר חפץ לחבירו אף דהוי מקח טעות לא הוי גזל עיי"ש אך הוא לא כתב טעם החילוק גם לא כ' ראי' לדבריו ולדעתי דבריו מוכרחין בירושלמי עצמו במה דקאמר מתחלה לפי שאין דמיהן ועלה קאמר ר' חגי זאת אומרת שמקדשין בגזל משמע שזה תלוי בזה ודוקא לפי שאמר תחלה שאין דמיהן לפ"ז מוכח שמקדשין בגזל ובאמת אין זה תלוי בזה והמשל"מ עמד בעצמו עיי"ש אך לפי הנ"ל א"ש הכל וטעם החילוק הוא בין איסורי הנאה או לא ע"פ מה שאיתא בחו"מ סי' קל"ו בדין נתחלפו לו כליו בבית האומן ונתן לו טלית שאינו שלו שמותר להשתמש בו ולא חששו שמא יבא הלוקח ויבטל המקח ויאמר לא על בגד זה נתתי מעות או ימצא בו מום ויבטל המקח כיון שגם המוכר משתמש במעות אינו מקפיד באשר גם זה משתמש בטלית שאינו שלו עיי"ש ולפ"ז ה"נ בשלמא בשאר מקח טעות שעכ"פ גוף המקח הוא דבר היתר ולכך נהי שהוי מקח טעות מ"מ כ"ז שהמקח ביד הלוקח יכול להשתמש בו כרצונו בין אם כבר נודע לו שהוא מקח טעות והודיע להמוכר שנתבטל המקח ומ"מ כל שלא החזיר לו מותר לו להשתמש בו שימוש שאינו מחסרו ואין מקפידין זע"ז כיון שהמוכר יכול להשתמש בהמעות והלוקח בהחפץ אין מקפידין זע"ז שהמוכר אינו מקפיד על שימוש הלוקח כיון שגם הוא יכול להשתמש בהמעות כמ"ש הסמ"ע ולהיפוך אינו מקפיד הלוקח על שימוש המוכר במעות כיון שגם הוא יכול להשתמש בהחפץ לפי שעה ומכ"ש כל זמן שלא נודע להלוקח שהוא מקח טעות כיון דהוא משתמש בהמקח כרצונו אף שאח"כ יתוודע לו שהוא מקח טעות מ"מ עכ"פ יהי' לו הנאה למפרע במה שהשתמש בהחפץ עד הנה וכיון שעכ"פ יש להלוקח הנאה ממה שמשתמש בהחפץ שוב אינו מקפיד על המוכר מה שישתמש בהמעות ג"כ כיון שגם הוא ישתמש בהחפץ וכשיוודע לו שהוא מקח טעות לא יהי' גזל למפרע ביד המוכר שמ"מ אין הלוקח מקפיד על למפרע על שימוש המוכר כנ"ל אבל באם מכר איסורי הנאה לא מבעיא משעה שנודע שזה הוי אה"נ ודאי כיון דאין הלוקח יכול להשתמש בהחפץ כלל שוב מקפיד ג"כ על מה שהמוכר ישתמש בהמעות ואסור להמוכר להשתמש בו והוי גזל ואף גם כשעדיין לא נודע ללוקח שהוא אה"נ והוא משתמש בהמקח מ"מ אח"כ כשיוודע לו שהוא אה"נ לא יהי' לו הנאה מה שהשתמש בו למפרע ואדרבא צער הוא לו שהשתמש באיסור ועבירה קעביד ודומה למה דקיי"ל בחו"מ סי' רל"ד שהמוכר דבר אה"נ אף שהוא אה"נ דרבנן ואכלם הלוקח אינו מנכה לו מן הדמים כלל שאין בזה הנאה ללוקח רק צער וא"כ כשנודע לו אח"כ שהי' אה"נ ובאיסור השתמש ודאי לא ניחא לי' מה שהמוכר השתמש במעות שלו ולכך הוי גזל וז"כ הירושלמי שזה תלוי בזה שאם הי' הדין שאף באה"נ אם אכלם בטעות הי' הדין לנכות לו מן הדמים והי' נחשב זה הנאה ללוקח אז לא הוי המעות גזל ביד המוכר שהרי כיון שאם הלוקח משתמש בו בשוגג נחשב נהנה שוב אינו מקפיד אם המוכר משתמש בהמעות אך לפ"ז הי' הדין שהמעות יהי' נחשב אה"נ שעיקר הטעם מה שחליפי אה"נ מותרין ביאר הרשב"א בחי' בכת"י הובא בשעה"מ הל' חמץ כיון שאין שום הנאה מגיע להלוקח מהמקח הזה אין הדמים הללו דמי אה"נ עיי"ש אבל אם הי' זה ש"פ מה שהלוקח משתמש בו קודם שנודע לו שהוא אה"נ שוב א"כ הוי שוה מכירה זו להלוקח עכ"פ פרוטה וכיון ששוה ממון קצת שוב הוי כל דמיו נתפסין באיסור כיון שעכ"פ שוה קצת ממון ללוקח מכירה זו שוב הוי כל הדמים דמי אה"נ והי' נתפס הכל באיסור אך מחמת שבאמת קיי"ל דהמוכר אה"נ אף שאכלם אין מנכה לו מן הדמים לפי שאין שום הנאה ללוקח בזה וא"כ ממילא כשהשתמש בו בשוגג אין שום הנאת ממון ללוקח לכך אין במכירה זו שום הנאת ממון ולא הוי זה דמי אה"נ וז"ש הירושלמי שמתחלה נתן טעם למה מקודשת ולא הוי חליפי אה"נ הדמים מפני שאין דמיהן שאין הדמים הללו כלל דמי אה"נ שאף מה שהלוקח משתמש בשוגג במקח הזה ג"כ לא נחשב הנאה ואין לו דמים ולכך שוב מוכיח מזה דמקדשין בגזל דשוב הוי גזל כנ"ל וא"ש ולפ"ז היוצא מזה לדינא שבשאר דבר שלא הי' אה"נ אם הוי מקח טעות לא הוי גזל ומכ"ש באם אחד אנס את חבירו למכור לו דבר ונתן לו דמיו והמוכר מסר מודעא אף שהמכירה בטלה מ"מ לא הוי המעות גזל ביד המוכר ואם קידש בהם אשה מקודשת אך היינו דוקא כל זמן שלא תבע הלוקח את המוכר בב"ד להחזיר לו מעותיו אבל כשכבר תבעו בב"ד להחזיר לו מעותיו והמוכר מעכב דאז גילה דעתו שהוא מקפיד ואינו רוצה שהמוכר יהי' משתמש בו עוד ודאי הוי גזל בידו ומכאן ולהבא אם קידש אשה אינה מקודשת וז"ב לדינא: