הנה הב"ש הביא בסי' א' ב' דעות אם אשה מצווה על שבת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' דאשה מצווה על שבת מיבמות (דף ל"ג ע"ב) גמרא החליפו אטו ברשיעי עסקינן כו' ה"נ מסתברא דקתני אם הי' קטן כו' ואי במזיד מי שריא יעו"ש. ולכאורה קשה אכתי מנ"ל דתני הוחלפו דילמא מיירי שהנשים היו שוגגין והבעלים מזידין ולכך כיון דקי"ל הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה א"כ לכך מותרת לבעלה ואעפ"כ שפיר תני החליפו שהם היו מזידין ומה הוכחה יש כאן. אך נראה כוונת הש"ס דודאי אי נימא דהחליפו תניא ומיירי במזיד קשה על התנא מי הכריחו למנקט דינו במזיד הלא הוי מצי למנקט בשוגג ג"כ הך דינא עצמו, אך נראה דעיקר כוונת הש"ס הוא ע"פ מה שפריך לקמן ר"מ כמאן ס"ל אי כר"י כו' ואיבע"א לעולם ר"י כו' הרי שסד"א דש"ס הי' לומר דזה חשוב טועה בדבר מצוה ויהי' פטור ולפ"ז להך ס"ד דהחליפו קתני הי' סובר המקשן דלכך נקט דינו במזיד שבשוגג באמת פטורין דהוי טועה בדבר מצוה ולכך מהדר לחקור אי מיירי במזיד. ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבמתניתין קתני סתמא הרי אלו חייבין משמע דקאי על שניהם דהאיש והאשה חייבין וכמו שתנא ר"ח הרי כאן שיש עשרה חטאות דאם הוי קאי מתניתין על הבעלים לבדן הו"ל למתני הרי אלו הבעלים חייבין כיון דאיכא למטעי דקאי על שניהם דבעלמא אשה שוה לאיש לכל עונשין אלא ודאי שבאמת קאי על שניהם דחייבין, ולפ"ז מוכיח הש"ס שפיר כיון דבנשים בע"כ מיירי שהיו שוגגין מדמותרין לחזור א"כ בע"כ כבר מוכח דההוא תנא ס"ל דכאן בטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייבין דאל"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם ג"כ טועים בדבר מצוה שהרי מצווין על שבת ואף דשבת דרבנן מ"מ בטועה בדבר מצוה בשלמא למ"ד דבעינן דוקא עשה מצוה לדידי' לא מהני אם הוא מצוה דרבנן כיון דבעינן שיעשה מצוה ממש ולא מהני טרדא לבד לכך כיון דמן התורה לא נחשב זה מצוה לכך לא הוי כאן קיום מצוה לכך ראוי שיתחייב, ואפשר אף לדידי' מהני מצוה דרבנן לפמ"ש התוס' בסוכה (דף ג') גבי אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך שאם מדרבנן לא הוי מצוה אף מן התורה אינו יוצא יע"ש והביאם הפרי מגדים א"ח בפתיחה שלו א"כ אם יש כח לבטל מצוה דאורייתא מן התורה ה"ה נמי לאו דאורייתא יש בידם כח לבטל כיון דלפי תקנתם עשה מצוה ולא עבד הלאו כלל ויש בזה מקום להאריך ואין כאן מקומו ואך זה נראה ברור דלמ"ד בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור לדידי' כיון דטרדא לבד פטרו ודאי דמהני אף במצוה דרבנן דמה בכך שהוא דרבנן סוף סוף האדם הי' טרוד בה והתורה עצמה יודעת כיון שחייבה לקיים דרבנן א"כ אצל האדם אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וטרדתו שוה לכך לדידי' אף בטעה בדבר מצוה דרבנן פטור וא"כ ה"נ אי נימא דהך מתניתין אתיא כמ"ד דבלא עשה מצוה פטור א"כ למה יתחייבו הנשים הרי הם הוי טעה בדבר מצוה כיון דמצווין על שבת ובע"כ דס"ל דכאן ודאי חייבין אף דטעה בדבר מצוה כיון דאין זמנו בהיל או די"ל בלא עשה מצוה חייב בכל דוכתא וכיון דעכ"פ מוכח דמחייבת מתניתין אף בשוגג ממילא ודאי מה דוחקא דמתניתין למנקט דינו בהבעלים היו מזידין הלא אף אם הם שוגגין הוי מצי למיתני ולכך מוכח דבאמת הוחלפו קתני ודוק היטב ומזה מוכח דאשה מצווה על שבת: