הנה נ"ל להוכיח מן הש"ס דאף אם אשה מצווה על שבת מ"מ די אם יש לה בן אחד או בת אחת וא"צ זכר ונקבה וראי' (מיבמות ס"ב) דס"ל לר' נתן אליבא דב"ה דדי בזכר או נקבה ואמר רבא שם מ"ט דר"נ אליבא דב"ה שנאמר לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה והא עביד לי' שבת וכו' מוכח מזה דלשבת יצרה די בחד בן או בת כבר קיים שבת וא"כ נהי דקיי"ל דב"ה בעי תרתי זכר ונקבה היינו מכח דילפינן מבריאת העולם וכמ"ש בש"ס שם והיינו מכח מצות פרו ורבו אבל באשה דלא שייך פ"ו רק מכח שבת י"ל דדי בחד דבזה מחזקינן לסברת ר"נ לאמת דכבר קיימה שבת ואם יש לה ולד אחד שוב י"ל דאין עוברין לכ"ע. מיהו יש לדחות די"ל דוקא לר"נ דס"ל דלא יליף מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משא"א לכך ס"ל דמצד הסברא די בחד אבל לדידן כמו דלענין פ"ו אף דמקרא דפרו ורבו לא מוכח וכדמוכח שם כל הסוגיא וא"כ ילפינן מברייתו של עולם דבעינן שנים א"כ הה"נ לענין מצות שבת ילפינן נמי מברייתו של עולם ואף לשבת בעינן שנים ואין לומר דמברייתו של עולם ליכא ראי' דדילמא מכח מצות פרו ורבו הוי הרי בלא"ה י"ל דהתם לא אפשר וכמ"ש בש"ס שם ואעפ"כ אמרינן דדנין אפשר משא"א מצד כיון דחזינן שפ"א הי' כן יש סברא לומר שכן הי' דעת התורה תמיד א"כ י"ל דלענין שבת נמי ילפינן מני' אך יש לפקפק דיש להבין במה דקאמר רבא מ"ט דר"נ משום דכתיב לא תהו בראה וכו' והא עביד לי' שבת מי הכריחו לדברים הללו ממ"נ אם ס"ל לר"נ דלא ילפינן מברייתו של עולם וא"כ מלשון פרו ורבו עצמו כיון דאין מוכח כמה בעינן לכך ס"ל דדי באחד ובפרט למ"ל להביא קרא דשבת הרי נאמר פרו ורבו והרי פרה ורבה למה עזב הקרא דאורייתא א"ו או דס"ל דלולי קרא דשבת אף לב"ה הוי מברייתו של עולם דמלשון פ"ו אינו מוכח אם בעינן חד או ב' וכיון דליכא למכרע הוי ילפינן מברייתו של עולם או דמלשון פרו ורבו עצמו יש להוכיח דבעינן שנים או כיון דא"א להוכיח מני' כך או כך הוי ג"כ אמרינן לחומרא דבעינן שנים ולכך קאמר רבא דמקרא דלשבת מוכח דדי בחד ולכך כיון דמוכח מהקרא דדי בחד שוב לא ילפינן מברייתו של עולם או משמעות קרא דפ"ו ולפ"ז כיון דמוכח מדברי רבא דמלשון לשבת יש הוכחה דדי באחד וא"כ כיון דקרא מוכח כך שוב י"ל דאף לדידן דלענין פ"ו בעינן שנים היינו לענין מצות פ"ו דכיון דמלשון פ"ו ליכא הוכחה דדי באחד לכך ילפינן מני' מברייתו של עולם דבעינן שנים כיון דליכא קרא להיפוך ואף שיש קרא דלשבת ס"ל לרבנן דזה הוי מצוה בפ"ע דלענין מצות שבת באמת די בחד אבל לא לענין מצות פ"ו דהם מצות נחלקין ולענין פ"ו ילפינן דבעינן שנים אבל לענין שבת דמוכח לישנא דקרא דדי בחד ודאי אין ללמוד מברייתו של עולם לאפוקי לקרא ממשמעותי' לכך י"ל דאף לדידן לענין שבת די בחד. אך לפ"ז יש לעיין דא"כ בדין הי' לו בנים ומתו דקיי"ל דלא קיים פ"ו ובעינן שישארו לו זכר ונקבה ובנשתייר אחד לא מהני ואמאי הרי עיקר טעם ר' יוחנן דאמר דלא מהני במתו משום דלשבת יצרה וכמ"ש בש"ס שם וא"כ נימא דדי בחד אם נשתייר שהרי מכח שבת די בחד ולמה בעינן שיהי' שנים ומזה מוכח לכאו' דר"י פליג וס"ל דאף מכח שבת בעינן שנים וממילא גם באשה הדין כן. אך גם מהא ליכא ראי' די"ל דבאיש כיון שמצווה מה"ת על פ"ו ונהי שהוי ס"ד דאם הי' לו ומתו שכבר קיים אך כיון שכתבה התורה לשבת יצרה ומוכח דלא מהני מתו שוב אמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וכעין שמצינו בכמה דוכתי בש"ס ובתוס' דאמרינן כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כן ה"נ אהדרי' קרא לאיסורא קמא ושוב חייב כדין פרו ורבו שצריך שנים ותדע דהרי לכאורה קשה מה דס"ל לר' יוחנן דאם מתו לא קיים פ"ו וא"כ משמע דעובר על מצוה דפ"ו ואמאי הרי כיון דמוכח מדבריו שם דלולי קרא דשבת הי' מודה דבמתו כבר קיים רק שמשבת למד דלא מהני מתו וא"כ נימא דאם מתו עובר על מצות שבת ולמה ס"ל דעובר על פ"ו וכן משמע מדברי כל הפוסקים שכה"ג דמתו לא קיים מצוה מה"ת כלל אלא ודאי משום דאמרינן כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא ולפ"ז זה באיש אבל באשה דאינה מצווה כלל על פ"ו ולא שייך אהדרי' לאיסורא קמא לפ"ז י"ל שפיר דמשום שבת די באחד. מיהו באמת צ"ע על הפוסקים מנ"ל דאף במת אחד מהם לא קיים פ"ו ולא מהני בנשתייר אחד דלמא כיון דמשום שבת קאמר ר"י דלא מהני מתו דלמא דוקא במתו שניהם מיירי ולא במת אחד מהם וכדמוכח מדברי רבא הנ"ל דשבת די בחד ואפשר דמהא גופא משמע להו להפוסקים מדקאמר ר' יוחנן מתו לא קיים פ"ו ולא קאמר דעובר על שבת רק משמע דס"ל דעובר על מצות פ"ו ובע"כ דס"ל כיון דאהדרי' קרא אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ כיון דאהדרי' לאיסורא קמא ממילא נמי בעינן שנים כדין מצות פ"ו כיון דאהדרי' קרא. עכ"פ נראה לדינא דבאשה ודאי די באחד לכ"ע: